אם לבחור פרשה שבה מתאים להיפרד מאדם מסדר הגודל של שמעון פרס ז"ל, הרי זו פרשת ניצבים, ממנה ציטט היום גם אובמה בנאום הפרידה שלו. "כי המצווה הזו אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא...העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים, ל', יא';יט').
באחד מטקסי הענקת פרסי וולף, אותם העניק לזוכים מתוקף תפקידו כנשיא, אמר פרס את הדברים הבאים: "אתם מייצגים בהישגיכם המדעיים וביצירתכם הרוחנית את המראתו המתמדת של האדם לגבהים חדשים... זוכים יקרים, אני מאמין שתרומתכם עשויה לעזור לאדם, בין היתר, גם להבחין בין טוב לבין רע ולקבל רישיון מחדש לחזור לגן העדן, שמשם סולקנו בגלל נחש ותפוח, ונותרנו רק עם עץ הדעת. אנו רואים בכם זורעי תקווה לדור הבא. היו ברוכים וכל הכבוד לכם."
תמיד המתנתי בציפייה לשמוע מה יאמר, כי ההאזנה לנאומיו תמיד, אבל תמיד, היתה מחכימה, מעוררת השראה ובעיקר - מפיחה תקווה. אבל בדברים האלה, הוא למעשה אמר בדיוק את מה שהציטוט מפרשת "ניצבים" אומר. לצד מסר השלום, התקווה ואפילו העשייה עצמה, זה מה שאני לוקחת - הזכות והחובה להיות בעלת עץ דעת. זו היכולת לבחור בין טוב ורע, בין שלום לבין מלחמה, בין בורות לבין ידיעה והבנה. זו הזכות לא רק לקרוא כל מה שאפשר, אלא להתהדר בכך שאנו קוראים, אחד הביטויים החשובים ביותר של צמאון לדעת. ולזכור שבשורה התחתונה, היכולת הזו של כל אחד ואחת מאתנו להמריא לגובה ולבחור בחיים, אינה רחוקה. היא בידיים שלנו.
