אני לא מכירה אף אחד אצלנו שרוצה שילדיו יהיו שאהידים, אבל מה שהתגלה במערכה הזו מוכיח שזה לא קשור לעמדה פוליטית זו או אחרת, אלא לביטחון יומיומי בסיסי. אנחנו לא מוכנים שיאיימו על הקיום שלנו כאן.
הכרזתי על שביתת שניצלים.
בכל פעם שהוא חוזר, בר מבקש שאכין לו "שניצל אמא". כך הוא קורא לזה. שניצל טרי היישר מהמחבת, דק ופריך ומהביל שמוצא את דרכו לפה עוד בטרם הספיק להתקרר טיפה. גם החברים שלו מתענגים עליהם. ביתנו ביתם, ובימים כתיקונם, כשבר בבית, אני אף פעם לא יודעת כמה מהם אמצא ישנים ברחבי הבית כשאני מתעוררת בבוקר שבת, אחרי בילוי ליל שישי שלהם. תמיד יש מספיק שניצלים לכולם.
בימים האחרונים, בערך פעם בשעה, שואלים אותי "מה התחושות שלך כאמא". במציאות מורכבת, זו שאלה מורכבת – וגם התשובה עליה כזו. קודם כל, התחושות האלה לא שייכות לאמהות בלבד. כל טלפון בלתי מזוהה או בלתי צפוי, כל נקישה פתאומית בדלת, מקפיצים את כולנו. מצד שני, אנחנו לא מעזים להתנתק. סף הרגישות מעורער, אבל התמיכה ההדדית מחזקת, ואי אפשר להפריז בחשיבותה. בימים האחרונים, מילים חמות מגיעות מכל מיני אנשים שלא שמענו מהם שנים, שמטבע הדברים החיים הובילו אותנו למקומות שונים. זה תמיד עושה טוב. גם אם אתם עושים המון או לא יכולים לעשות שום דבר אחר, עשו את זה: פעם ביום, שילחו מילה של חיזוק למישהו שאתם אוהבים. זה לא מפריע, זה תומך וזה נקרא להיות קודם כל בן אדם.
ובאשר לתחושות עצמן: אנחנו מתמודדים שוב בצורה הכי חשופה וישירה שאפשר עם המציאות רבת הפנים שאנחנו חיים בה. אני לא מכירה ולו הורה אחד שרוצה שהילדים שלו יהיו שאהידים. אנחנו כואבים את כאבן של כל המשפחות שהצטרפו בימים אלה למשפחה האחת שאף אחד מאתנו לא רוצה להיות שייך אליה, והכאב הוא עצום ונורא. אנחנו מתפללים להחלמה מלאה של כל הפצועים. בשורה התחתונה, אנחנו רוצים שכולנו נהיה בריאים, בטוחים – וחיים.
אבל בדיוק מהמקום הזה, אנחנו גם יודעים שזה תפקידו של צה"ל. אנחנו לא מוכנים שיאיימו על החיים שלנו כאן. אין לנו ספק בחיוניות של תהליך מדיני נוקב וקשה, שבלעדיו אי אפשר יהיה להשיג דבר; אבל גם אין לנו ספק בחיוניות של מה שצה"ל עושה עכשיו. מה שהתגלה במערכה הזו מוכיח שזה לא קשור לעמדה פוליטית זו או אחרת, אלא לביטחון יומיומי בסיסי. שאף אחד לא יתבלבל – המשאבים האדירים שהושקעו על ידי החמאס באמצעי רצח, רמיסת זכויות אדם ורשע מוכיחים שהמצב הזה לא נובע משום מצור או עוני פלשתיני, ושזה רלוונטי לכולנו, בכל רחבי הארץ. אין לי מושג מי כתב את הטקסט הבא שהגיע אלי בפייסבוק, אבל הוא מתחבר לתחושות ולמחשבות העגומות והמדויקות שלי, בעריכה קלה (ותודה למי שכתב את המקור!):
בפעם הבאה שהעולם מדבר על העוני בעזה, כדאי שיידע מה ההנהגה של עזה עשתה במאות מיליוני הדולרים שקיבלה: השקיעה את כל מרצה וכוח המחשבה וכוח העבודה שלה – הכל כדי להרוג אזרחים ישראלים. לו יכולתי, הייתי מראה לתושבי עזה כמה עלו המנהרות האלה (והגראדים. והפצמ"רים. והקסאמים. וכל זה הצליח להכנס בכמויות אדירות למרות "מצור") ולצד כל תמונת מנהרה הייתי שמה תמונה של מה שהיה אפשר לעשות ולפתח ולהצמיח לטובת תושבי עזה עם הכסף הגדול הזה. בניתם מנהרה לטבוח במשפחות ניר עם? הפסדתם לונה פארק ענק לילדים שלכם. סללתם מנהרה לרצח תושבי חולית? פספסתם בית חולים חדש. איבדתם מערכת כבישים נורמלית. ומפעלים. ופרנסה. ותיירות. ואת הכל הפסדתם בגלל שהחמאס רוצה לרצוח בנו.
לזה, אנחנו לא מוכנים.
אז לצד הדאגה הטבעית, אנחנו מבינים שהלחימה הזו חיונית. לא בחרנו בה וזה לא מה שאיחלנו לעצמנו ולילדנו, אבל אנחנו סומכים על בר וחבריו שיעשו מה שצריך בהצלחה, גאים בהם מאד ומתפללים שהם יחזרו אלינו בשלום.
בינתיים, עד שהוא חוזר, אין שניצלים בבית. אני מבטיחה שכשהוא וחבריו ישובו בשלום, אכין שוב שניצלים. לול שלם אם צריך, ויסלחו לי כל הטבעונים והתרנגולות. שניצלים טריים, פריכים ומהבילים היישר מהמחבת. רק שיבואו. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
