כששמים את כל הויכוחים, הקלישאות, הצדקנות וההלקאה העצמית הלאומית בצד ונשארים רק בבית הכי פרטי שלנו – המדים הגאווה והמבט הישיר הם ההצדעה הכי כנה: לא שכחנו
הוא הצליח לשרוד בזכות יצירתיות אמנותית גבוהה, אותה ניצל כדי להפוך לנגר-אמן מוכשר שהנאצים נהנו מעבודותיו. אותה יצירתיות אפשרה לו להשיג – השד יודע איך – שוקולד, שקדים וסיגריות, וגם לברוח כמה פעמים מכיתת יורים. פעם עשה עצמו ירוי, פעם חמק אל היערות, נתפס שוב ושוב ומוחזר לאושוויץ. מהתקופה ההיא, נשארו סיגריה נצחית, כמה כלי עבודה ויצירות שבדרך נס הוברחו לכאן, המספר שקועקע על ידו ודודה רחוקה אחת.
היא שרדה בזכות האצבעות הקטנות והזריזות שלה, שאפשרו לה לבצע עבודות במפעל שמבוגרות ממנה לא יכלו לעשות; בזכות שמחת חיים ואופטימיות שגרמו לשומרות לחייך; ובזכות בת דודה אחת ששמרה עליה, מתחלקת אתה בפרוסת לחם, בתפוח אדמה; אותה בת דודה שהחביאה אותה בארון כשהרוסים הגיעו ושטפו במעשי אונס את בנות המחנה. מה אירע לבת הדודה עצמה עד היום לא נודע לנו. מהתקופה ההיא, נשאר מוסר עבודה ללא דופי, טוב לב ושמחת חיים בלתי מנוצחים.
נער ונערה שטרם מלאו להם עשרים, הם הגיעו חסרי כל לחופי הארץ, רק כדי למצוא את עצמם שנה נוספת במחנה ריכוז בקפריסין. כשסוף סוף הגיעו לכאן, נדדו קצת עד שהשתכנו בדירת חדר קטנטנה בדרום תל-אביב, והתחילו לעבוד. הם עבדו קשה מאד, לעיתים נגד כל הסיכויים, לעיתים מתחילים מחדש, תמיד חותרים קדימה. הם אהבו לרקוד. ולטייל. ולחנך את ילדיהם על ערכי הגאווה שבריבונות, החשיבות שבהגנה העצמית ומשמעות של פרנסה כערך. לעיתים הם לא הצליחו להירדם. לעיתים נתקפו עצבנות. ותמיד, תמיד היו מלווים ברוחות הרפאים שלהם.
כמו רבים אחרים, הם לא חשפו את קעקועי הזרוע והנפש, להיפך. הם בדרך כלל הסתירו אותם. השתיקה שאפפה את דברי ימיהם "שם" הופרה רק כשהנכדים עשו עבודת שורשים, וגם אז הם דיברו בשפה לאקונית, בלי לעשות מזה עניין. הם לא הרגישו צורך לצאת בנאומים חוצבי להבות. הקלישאות המקובלות על "ניצחון המוסר המפעפע ברוח האדם גם ברגעים הכי חשוכים", "הנוכחות שלנו כאן היא הניצחון הגדול ביותר" ועוד כהנה וכהנה סיסמאות מוכרות, לא היו חלק מהשפה שלהם. את אלה, השאירו לנציגי ציבור נבחרים ואוהבי-פאתוס. כשסיסמאות אלה ריחפו באוויר, הם היו מתכווצים מעט, כמו חשים אי-נוחות מהמילים הגבוהות שהתיימרו לתאר את חייהם. בביישנות מסוימות נהגו להנהן מכאנית בראשיהם, תנועה שהיתה מיועדת לעולם העכשווי, אבל העיניים היו נטועות עמוק בזיכרונות העבר האישי שלהם, שהיה מסך הגנה בין כאבם לבין התיאור הזר והמוזר הזה. הם לא רצו להיות סמל. הם בסך הכל רצו לחיות.
כאלה היו פני הדברים, אמרו. את ההווה שלכם, אתם חיים. את העתיד, אתם מעצבים. אבל העבר, אותו אי אפשר לשנות. ככה זה היה, וזהו. רק אל תשכחו. רק אל תשכחו.
זה היה המסר היחיד שהם הקפידו לשנן. רק אל תשכחו.
בעוד יומיים, הנכד הצעיר ביותר שלהם יצעד במדי צה"ל, ראשו מביט נכוחה בגאווה, בטקס הממלכתי לזכר יום השואה והגבורה. אפשר להמשיך לדון על הציניות שב"תעשיית השואה"; אפשר לנסות להתנער מהפוסט טראומה שהתקופה הזו חרטה בנו כנראה לנצח, תמיד בטוחים שכל צל הוא לפחות הר; אפשר להתווכח על התועלת שיש או אין במסעות בני הנוער לפולין; אפשר אפילו לבחון אם טקס במחנה ריכוז כזה או אחר הוא אכן "משעמם". אבל כששמים את כל הויכוחים, הקלישאות, הצדקנות וההלקאה העצמית הלאומית בצד ונשארים רק בבית הכי פרטי שלנו, ברמה הכי אישית שאפשר, במקום הזה של חיי הפרט – במקום הזה, המדים האלה, הגאווה הנלווית להם והמבט הישיר הם ההצדעה הכי כנה שאנחנו יכולים לשלוח לעברם: לא שכחנו.
