רגע לפני שבת: עיר המתחילה באות ח'

לו רק יכולנו להתמקד יותר באנשים שקונים פירות וירקות לביתם במקום באבנים שמישהו פעם עשה אתם משהו.

"היכן קבורים אברהם, יצחק ויעקב?" שאל המנחה את המתמודדת. "זה שמה של עיר המתחילה באות ח'".

היא פקחה עיני עגל, חשבה רגע וענתה, "חולון?"

אני פרצתי בצחוק. דודי, לעומת זאת, אמר בציניות אופיינית: "היא צודקת. איזה שהם אברהם, יצחק ויעקב בוודאי קבורים גם שם."

אני לא זוכרת מתי צחקתי כך. זה היה צחוק עצוב, מיואש. לא בגלל שהיא לא ידעה את התשובה. צחקתי כי בהינף דקה קצרה של תכנית ריאליטי, כל המלחמות שבני האדם בכלל ואנחנו בפרט לוקחים על עצמנו נחשפו שוב במלוא הגיחוך וחוסר הערך שלהם. צחוק מיואש כי כל יום שעובר ובו בנינו צריכים להיות בסכנת עקידה באותה עיר שמתחיל באות ח' (ולא, זו לא חולון), הופך גם אותנו לאשמים כמו אברהם ושרה (זאת שנקראת אמנו, לא זאת שצריכה בית שמחירו למעלה מחצי מיליארד שקל).

הבוקר, באמצע הכנת מרק מהביל וריחני לבני ביתי, נזכרתי ביהודה עמיחי, שבשירו "תיירים" כתב זאת באופן הרבה יותר לירי ממני (השיר במלואו מצורף בהמשך):

"אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו. "

שאפתי עמוק את ריח המרק וקילפתי לי קלמנטינה. ריחות של בית. לו רק יכולנו להתמקד יותר באנשים שקונים פירות וירקות לביתם במקום באבנים שמישהו פעם עשה אתם משהו.

שבת שלום

תיירים / יהודה עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.