אנחנו עצמנו בשום פנים ואופן לא מוכנים להיות מרצחים. זה לא חלק מסולם הערכים, הזהות, המורשת שקיבלנו או תפיסת העולם שאנחנו מבקשים להנחיל לדורות הבאים. חד וחלק, לא
כשראתה את הסכנה, היא זזה מהדרך – אבל הוא כעס עליה, לא על הסכנה האורבת. בצר לה, ניסתה להיצמד לקיר מגן ורגלו נפגעה – והוא שוב כעס עליה ולא על הסכנה הגדולה יותר האורבת. כשהבינה שהוא עיוור למה שהיא רואה, רבצה תחתיה כדי שלא להובילו היישר אל הסכנה – והוא שוב כעס עליה, מכה אותה בפעם השלישית. במצב הזה, מול גודל הסכנה של העיוורון המוחלט, היא סוף סוף פתחה את פיה ודיברה. הוא עדיין משתלח בה, מאיים "לו חרב בידי, כי עתה הרגתיך!"ורק אז, נפתחות עיניו של בלעם לראות את הסכנה שממנה ניסתה, פעם ועוד פעם ועוד פעם, להזהירו האתון. סכנת המוות. באיזו קלות אנחנו מתעלמים מכל הסימנים שבדרך. מגיעים למסקנות הקלות ביותר, הנוחות, הטריוויאליות. שופטים על פי מידע חלקי, שלא לומר שטחי. כמה יוהרה והתנשאות צריך כדי להיות בטוח שהאשם כולו הוא בהכרח באחר, נוטלים לעצמנו בקלות בלתי נסבלת את הזכות לא רק להכותו אלא אף לנזוף בו: תגיד תודה שאני רק מכה אותך, ולא עושה משהו גרוע הרבה יותר. ואז, אחרי כל הזוועה, הזעם והעצב העמוקים, קמים בבוקר ומגלים שיתכן שיש מי שעשה משהו גרוע הרבה יותר.תג מחיר.לא, אנחנו עוד לא בטוחים שזה מה שקרה. אבל עצם העובדה שזו אפשרות ריאלית בכלל, מצמררת יותר מכל מה שקדם לה. כי הרעיון ששוחרי "תג מחיר" עלולים לחטוף נער ולרצחו – שום מילה אחרת לא תתקבל פה, זה אינו עונש או הגנה או הרתעה, זה רצח שפל – הרעיון הזה העצים רגש אחד שעד אותו רגע לא היה חלק מהשבועיים שקדמו לו: בושה גדולה בעצמנו.להתבייש בעצמנו, לא בגלל שלא ידענו שיש מטורפים קיצוניים בכל מקום, אלא בגלל שלא הבטנו ביושרה הנדרשת בסכנה האורבת מהם בזמן.להתבייש בעצמנו, על כי פעם אחר פעם היו סימנים בדרך, כל כך הרבה סימנים – של גזענות, השתלחות באחר, לעג, רוע כלפי חלשים, שליטה חסרת חמלה. חטאנו בחטא היוהרה של מי שבטוח שהוא צודק וסירבנו לראות אותם, את גחלי האש המכלה שהלכו וגדלו, מאשימים את כל העולם, רק לא את קוצר הראייה של עצמנו. ילדים, היזהרו מעצי באובב, אמרו לנו פעם. שכחנו להיזהר.אתונו של בלעם מוכיחה שלפעמים, הפיכחון והתבונה מגיעים מהמקום הכי לא צפוי.יש שישובו ויתייחסו לדברים בביטול. אחרי הכול, מה כבר מבינה אתון.אבל בימים זועמים, סוערים וקשים אלה, אנחנו חייבים לחרוט את התגובה של משפחת פרנקל על מצחנו ולשימה כטוטפות בין עינינו:"אם אכן נרצח צעיר ערבי על רקע לאומני, מדובר במעשה מחריד ומזעזע. אין הבדל בין דם לדם. רצח הוא רצח, יהיו הלאום והגיל אשר יהיו. אין הצדקה, אין סליחה ואין כפרה על רצח כלשהו" .את זה אנחנו חייבים לזכור, לא בגלל שיש או אין עם מי לדבר בצד השני. לא בגלל שאנחנו שוכחים ולו לרגע את גודל הזוועה של מה שמרצחים שפלים עשו לנו ולילדנו. וודאי שלא בגלל שאנחנו סולחים למישהו שנוהג כך. אנחנו חייבים זאת בשביל עצמנו, בגלל שאנחנו עצמנו בשום פנים ואופן לא מוכנים להיות מרצחים. זה לא חלק מסולם הערכים שלנו, לא חלק מהזהות שלנו, לא חלק מהמורשת שקיבלנו או מתפיסת העולם שאנחנו מבקשים להנחיל לדורות הבאים.בימים אלה, ראוי לעצור ולהקשיב לאתון. לבלוע את הגאווה, לשים בצד את ההפתעה, ולהקשיב. להבין במה טעינו ולחשב מסלול מחדש.אולי אז יש סיכוי שכמו בלעם, מי שיוצא לקלל, להרוס ולהתלהם, ימצא עצמו מברך.
