מי שבוחר להיכנס למיטה עם שועל, שלא יתפלא שהוא נדבק בכלבת.
צריך היה אסון בקנה מידה קולוסאלי כדי שיתרחש השינוי.
פרשת בא. רק אחרי מכת בכורות, המכה הנוראה מכולן, המכה היחידה שאינה מסתפקת בסבל נורא בהווה אלא מנחיתה מכה אנושה על העתיד, רק אז פרעה מבין את מה ששאר עמו הבין עוד קודם, ובאמצע הלילה הוא זועק: קומו ולכו, צאו מתוך עמי.
מצרים כולה לא יכלה לעשות דבר כדי להכריח את המנהיגות שלה להתבונן במציאות בעיניים מפוכחות. המצרים לא יכלו לשנות את המנהיגות שנכפתה עליהם. לא הייתה להם זכות בחירה.
לנו יש. השאלה היא, מה אנחנו עושים עם זה.
לא צריך את הריאליזם הפנטסטי של סאראמאגו כדי להבין שיש מצבים שונים שבהם אנחנו פשוט לוקים בעיוורון. עיוורון כל כך קשה, שגם כשמנסים להזהיר אותנו "הלא תראה כי אבדה מצרים?", אנחנו לא רואים. זה לא עיוורון של העיניים. זה עיוורון של הנשמה.
מעניין לקרוא את שיאו של סיפור יציאת מצרים דווקא בימים אלה של בחירות. הרבה מכות כבר מהלכות בקרבנו – עוני, שחיתות, אלימות, בינוניות, אטימות, אפילו רוע. דומה שמכת בכורות מחכה לנו מעבר לפינה.
אבל המכות האלה לא נחתו משמיים. הן תוצר של הבחירות שלנו, ורק בידינו לבחור לשנות אותן. כשסמי מיכאל שאל "אתם המושלים בנו, איך קרה ש…" ('גזלנים, הביתה', דצמבר 2013) שאלה שאליה הוצמדו דוגמאות רבות, קשות וכואבות מתוך חוליי החברה בישראל, התשובה היתה ועודנה מאד פשוטה: אלה המנהיגים וצורת החיים שבחרנו. ובחרנו שוב. ושוב. גם אם זה לא מוצא חן בעינינו, גם אם קשה לנו להסכים עם זה, גם אם אנחנו מתוסכלים ממה ש"שאר העם" בוחר, כל מה שקורה כאן הוא תוצאה ישירה של בחירות של כולנו. לא רק בקלפי, אלא בעיקר בהתנהלות היומיומית שלנו. באיכות השפה. ברמת הדיון. בבחירת העשייה התרבותית וההתנהגותית שלנו. בדרישות שאנחנו דורשים מעצמנו ומאחרים. בהנחות ובוויתורים שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות. הבחירה בקלפי והבחירה בהתנהלות היומיומית שלנו קשורות זו בזו. ואם נוסיף ונאפשר את אותן הבחירות גם הפעם, על מה בדיוק נלין?
לקיחת האחריות על תוצאות הבחירות שלנו היא לא מובנת מאליה במקומותינו, אבל זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות כשאנו בוחרים. וכשאנו בוחרים את נציגינו, אנחנו לא נדרשים רק לבחור בהם עצמם: אנחנו נדרשים להחליט לפי מה אנחנו בוחרים במי שאנחנו בוחרים. מהם הערכים שאנחנו מבקשים שהם ייצגו, אלו תפיסות עולם בכל ההיבטים – מדיניים, חברתיים, חינוכיים, כלכליים, ביטחוניים? מתוך איזה מנעד רגשי נרצה לראות אותם פועלים – פחד, קיפאון והסתגרות או תקווה, צמיחה ושינוי? מהי הדינמיקה שנדרוש שתוביל את עשייתם – פסיביות, הגבה או יוזמה? האם נבחן אותם לפי הדיבור על המוסר הנדרש כדי לחיות כאן, או לפי היכולת לפעול לפיו? איזו דוגמא אישית ומודל לחיקוי נרצה שהם יהיו – עבורנו, עבור ילדינו, כלפי העולם? ובעיית הבעיות היא, שגם אם כל אחד מאתנו יענה בכובד ראש על השאלות הללו, המבנה והדינמיקה של החברה והממשל בישראל מאפשרים ביטוי פרלמנטרי כל כך מגוון של תשובות, שהמגוון הזה כבר מזמן עבר את גבולות ההיגיון של יכולת משילות תקינה והגיע למחוזות הנמצאים על סף הכאוס. מה זה אומר עלינו?
המצרים לא יכלו לשנות את המנהיגות שנכפתה עליהם. לא הייתה להם זכות בחירה.
לנו יש.
והאחריות על תוצאותיה של הבחירה הזו, היא כולה שלנו.
ובפרפראזה על הביטוי הידוע: מי שבוחר להיכנס למיטה עם שועל, שלא יתפלא שהוא נדבק בכלבת.
