סיפור מגדל בבל דורש מאתנו לשאול את עצמנו שוב ושוב, כיצד ניתן לבנות את הרקמה האנושית מבלי למחוק את היופי שבאינדיבידואליזם.
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית, יא', א'). פסוקים בודדים אחרי כן, נגמרת אידיליית האחווה האנושית כשאלוהים מפרק את החבילה – גם מעיף את כולם לארבע קצווי תבל, וגם מבלבל להם את כל המילים. מה כל כך הפחיד אותו ב"שפה אחת ודברים אחדים"? השפה האחת בדרך כלל מתפרשת כבסיס לאחדות ותחושת אחווה. אבל בלי "דברים אחדים" – כלומר, מחשבות ודעות מגוונות בתוך אותה שפה – היא חרב פיפיות. כי במקום שבו שולטת "שפה אחת" אנו עלולים לאבד בקלות יחסית את ההכרה בייחודו של האדם היחיד ובערכו. לא צריך להרחיק אל אידיאולוגיות מדיניות-פוליטיות גדולות של המאות האחרונות כדי להבין את הסכנה שבכך. די אם נסתכל על מערכות הלמידה והמדידה שלנו כיום, המאדירות סטנדרטיזציה עד כדי כך שמי שלא מתאים למדדיה ולשיטותיה, משלם על כך מחיר גבוה – מהגדרתו כ"חריג" או "לקוי" דרך "יישור התנהגות" באמצעים שונים ועד היפלטות מוחלטת. "דברים אחדים". השונות האנושית היא אחד האתגרים הקשים ביותר ואחד המאפיינים היפים ביותר שלנו. הרב סולובייצ'יק היטיב לבטא זאת: "מכאן שאי אפשר למלא מקומו של אדם, של כל אדם שהלך לעולמו. אין אנו אומרים: הלך סנדלר – יבוא אחר במקומו… מפני שהאדם, כל אדם, אין לו תמורה. הוא אינו "אחד" שאפשר למלא מקומו באחד אחר, אלא "יחיד" שיש בו משהו מיוחד אך ורק לו, ולא לשום אדם אחר…הוא עולם מלא, מפני שאין לו תמורה. ובאבידתו יאבד העולם שהוא מייצג." (מתוך "על התשובה", הרב יוסף דב סולובייצ'יק). כדי שכולם ידברו שפה אחת, מובנת לכל, ויחד עם זאת יאמרו דברים אחדים, הערכים המובילים חייבים להיות בדיוק אלה שקשה לנו כל כך ליישם: הקשבה, סובלנות, עידוד השונות, הבנה ותמיכה במקום הייחודי של כל פרט. נו, אם נצליח בכך עוד חלילה יהיה שלום עולמי. אלוהים כנראה הבין, שאנחנו עדיין לא מוכנים לכך. שעלינו לעשות עוד דרך ארוכה עד שנוכל להתיימר להיות בעלי "שפה אחת ודברים אחדים". אין קיצורי דרך. וזה מה שניסו בוני מגדל בבל לעשות: להגיע לשם מהר, ולפי מה שקורה בפסוקים הבאים, החיפזון היה מהשטן. בדרך אל אותו עולם שבו בני האדם מדברים זה עם זה "בשפה אחת ודברים אחדים", חורבותיו של מגדל בבל מכריחים אותנו לחשוב היטב למה משמשים אותנו ה"שפה ודברים אחדים" ומה המחיר שאנו עלולים לשלם על אובדן אחד המרכיבים. וזה, אולי, השיעור החשוב שכאן: לשאול את עצמנו שוב ושוב, כיצד ניתן לבנות את הרקמה האנושית מבלי למחוק את היופי שבאינדיבידואליזם. כן, כן. כל יראי השמים יגידו עכשיו בביטול: איזו חוצפה, איך אפשר להתעלם מפסוקים אחרים האומרים דברים אחרים, היא לא מבינה את הפרשה, ומי היא בכלל שתעז לומר עליה משהו. שיגידו. אנחנו כנראה לא מדברים עדיין באותה השפה.
