היום הראשון של האביב. סימן לתקווה שהחכם-איינשטיין צדק, ונדע להיות חזקים יותר מכל חסרונותינו.
בכל בוקר, קצת אחרי שאני מתעוררת, אני מקפידה להיכנס לגוגל ולבדוק מהו הדודל היומי. אני מצפה לכך כמו ילדה הממתינה להפתעה נעימה ומשמחת. בכל יום, מסקרן אותי מחדש לבדוק מה הם בחרו לציין, לתהות לפי מה נבחר מה שנבחר ולהתעמק, ולו לדקות בודדות, בהקשרים נוספים של האירוע המצוין. דודל של תלתנים ירוקים מרקדים ביום סט. פטריק, דודל אסטרונומי ביום ההולדת ה-540 של קופרניקוס, דודל מורכב מהאיורים המשגעים של ד"ר סוס ביום הולדתו, דודל שבו סנופי מגיש תרנגול הודו צלוי בחג ההודיה – כל אלה ועוד רבים אחרים מצליחים להזכיר לי שיש עוד המון-המון התרחשויות ואירועים בעולם, ששווה להכיר וגם לחייך בזכותם. זה עוזר קצת בעניין של להיכנס לפרופורציות.
הבוקר התעוררתי לקול הרדיו, בו שודר ויכוח מתלהם, מעצבן ובעיקר מתיש שהשווה בין גרבוז לטופז.
אני לא מנשקת מזוזות, אני מעדיפה לנשק אנשים, וגם זה רק אחרי בחירה מוקפדת. אני לא משטחת על קברי צדיקים, האמת היא שאני משתדלת שלא להשתטח באופן כללי, למרות שלפעמים זה קורה למרות רצוני בגלל איזו שלולית חלקה על רצפת הקניון. לא תמצאו על קירות ביתי תמונות של אדם המתכנה קדוש כזה או אחר, לבד מתמונות בלתי קדושות בעליל של הילדים ותמונה מצחיקה של אמא שלי ז"ל על רכבת הרים בגיל שבעים. הקמע היחיד שיש לי הוענק לי על ידי חברה, שחשבה שבובה יפנית קטנה ומגוחכת, שאמורה להגשים לי משאלה, היא בדיוק מה שאני צריכה (אני עדיין מחכה). יחד עם זאת, בספרייה שלי תמצאו לא מעט ספרות העוסקת בזהות ותרבות יהודית, כמה ספרים הנחשבים לחלק מהקאנון של ארון הספרים היהודי, סידור תפילה וכמובן, תנ"ך. יש לי תחושה שגם אצל גרבוז נמצא חלק נכבד מאלה. צרוף האירועים של היקום הביא לכך, שהשבוע אנחנו מתחילים לקרוא בספר "ויקרא", המכיל הסבר טכני מפורט ומדמם של הקרבת כל סוגי הקורבנות. כששמים בצד את כל קישוטי הטקסים למיניהם, בשורה התחתונה מעשה ה"הקרבה" מכיל את רעיון ההתקרבות – אל הטוב, החיובי. אי אפשר להתעלם מכך שאנחנו מתבקשים להתקרב באמצעות ביקור בקצביה, אבל אפשר להבין. אחרי הכל, היו אז רק פרות, עזים וכבשים. לא היה אינטרנט. לא שמעו על ריפוי באמצעות מחשב. אבל הרעיון לרכך, להרגיע, להתקרב – אינו תלוי בחקלאות או בטכנולוגיה. הוא תלוי בהלך הרוח.
כיביתי את הרדיו ונכנסתי לגוגל. בבת אחת צמח מולי זר פרחים יפהפה, שציין שלפי לוח השנה, היום הוא היום הראשון של האביב.
חייכתי. או שמא היה זה גיחוך.
אני מודה: בימים האחרונים אני מסתובבת עם הרגשה שיש לי מלא ערפל בקיטבג, ואפילו לא ידעתי. הערפל הזה מפריע לי להבין את מה שקרה כאן השבוע. יש כאלה שקוראים לזה התנשאות. אחרים קוראים לזה בועה. בשורה התחתונה, איך שלא תקראו לזה, זו תחושת ערפל. החדשות הרעות הן, שזה מוביל לאמירות נוסח "אכלו-לי-שתו-לי". אמירות של שיתוק. החדשות הטובות הן, שזה יעבור. ייקח אולי קצת זמן, אבל זה יעבור. איך שר החכם איינשטיין? "ישראל חזקה יותר מכל חסרונותינו". אני עדיין מאמינה שהוא צדק. אני לא חושבת שלזה התכוון מי שדיבר אתנו על לתת תקווה, אבל לא נותר לי אלא לקחת את התקווה הזו לשם. למקום שבו אני מלאת תקווה, שנהיה חזקים יותר מכל חסרונותינו. למרות הערפל הכבד. אחרי הכל, היום התחיל האביב. תשאלו את גוגל.
