ברכה ראויה מהאדם הנכון, מעוררת ומשמחת לבב אנוש כמו פרח הקקטוס במדבר. היא לא צריכה לחכות – היא צריכה לחיות.
קשה לי לכתוב ברכות.
לא בגלל שאני לא שמחה בשמחתם של הקרובים לי, להיפך. אבל אני תמיד מנסה להתחמק מהצורך לכתוב ברכה – ליום הולדת, לחתונה או לכל חגיגה אחרת – ניסיון שבמקרים רבים כבר זיכה אותי בנזיפות. "מה זאת אומרת, את לא יכולה לכתוב ברכה?" אני שומעת שוב ושוב במצבים בהם מבקשים ממני להיות הנציגה-הכותבת של כולם. "אבל את אוהבת לכתוב, ואת כותבת בכזו קלות!" אומרים לי בקול נוזף-משהו.
קודם כל, נכון שאני אוהבת לכתוב, לעיתים עד הטרחת הסובבים. אבל לא, אני בהחלט לא כותבת בקלות. אני חושבת, מתייחסת ומתכוונת לכל מילה. מקדישה זמן לחשיבה על גרפיקה או תמונה. כותבת, מוחקת ומתקנת, לעיתים עד כאב. זה אף פעם לא תהליך קל. הוא נובע ממרכז הבטן והנשמה.
ובמקרה של ברכה, ברכה אמיתית, כזו שניתנת לאדם משמעותי בחיינו, שיש בה הכרות ויופי וזיכרון ובעיקר רגש – במקרה הזה, התהליך עוד יותר קשה, בדיוק מאותה הסיבה. כדי שברכה תהיה ראויה, ולא משהו שנטלנו ממדפי הטריוויה של הולמרק וחילקנו לכל דכפין, היא צריכה להיות אישית, ממוקדת-מטרה ומתאימה לסיטואציה. יהיו מקרים בהם היא תהיה רבת פירוט ושופעת תיאורים. במקרים אחרים, היא תהיה מינימליסטית עד כדי סימן בודד שהמבורך והמברך חולקים על בסיס הבנה משותפת וייחודית להם. כך או אחרת, היא נובעת מהחיבורים שמזמנים לנו החיים.
ספר בראשית לוקח אותנו למסע בנבכי האופי והמעשה האנושיים ומסתיים בפרשת "ויחי". דקה לפני שהסיפור הופך מסיפורם של בודדים לסיפורו של עם, מזכירה הפרשה את חשיבותה של היכולת להתבונן באופן אישי בכל אחד ואחד. על ערש דווי, יעקב נפרד מבניו ומוכיח שהוא מכיר כל אחד מהם על כל הטוב והרע שבו, בלי להתעלם, לייפות או לעשות הנחות. מילותיו לבניו הן תשורת החיבור הכי אינטימי שהוא יכול לתת להם. יעקב לא שוכח אף אחד מהם, הוא אינו חושש שהתייחסות למישהו מהם תהיה על חשבון האחרים, בבחינת זה מקבל וזה אינו חסר. המילים שהוא מעניק לכל אחד מבניו הן ההוכחה לנוכחות החזקה שלהם בתוכו.
בניו של יעקב זכו להבין שיש לאביהם קשר ייחודי עם כל אחד מהם רק כשהוא היה על ערש דווי. מה היה קורה לו היו שומעים את הדברים עוד קודם? האם משהו בהם היה משתנה, מתעבה, אפילו זוהר? האם היחסים שלהם עם אביהם, אחד עם השני ועם עצמם היו משתנים? מה החמיצו מכך שהדברים נאמרו רק בשלב כה מאוחר, אפילו מאחר?
אם יש משהו שהחיים לימדו אותי, זה שכשזה באמת חשוב לי, עדיף לא לחכות. גם כשמעבירים ביקורת, לא לשכוח להגיד למי שאנחנו אוהבים ויקר לנו כמה הם חשובים לנו וטובים בעינינו. כמה שיותר. בכל פעם שאני מתייסרת עם ברכה, אני מזכירה לעצמי: ברכה ראויה מהאדם הנכון, מעוררת ומשמחת לבב אנוש כמו פרח הקקטוס במדבר. היא לא צריכה לחכות – היא צריכה לחיות.
אולי לכן הפרשה כולה נקראת "ויחי".
