כל צדקני העולם וגדולי הפרשנים הרציניים יכולים להמשיך לספר שכשבועז התעורר, כל מה שהיה שם בגורן זו שיחה . שיגידו. מי שהתאהב כך פעם, יודע אחרת
"וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב." (מגילת רות, ג', ז')בלאט באה. בשקט, בהיחבא, נוקשת בעדינות את נוכחותה, שלא להחריד את מנוחתו. למרגלותיו היא נשכבת, בשקט, מניחה לו וממתינה עד שיגיע אליה לשם. נשכבת ומצפה.בליל קציר באה. לא בקציר של זהב החיטה באה, לא בקטיף פירות העץ. בקציר השעורים באה. לחם אביונים. בסיסי, נקי, ללא תוספות מסיחות-דעת.ויהי בחצי הלילה. זמן רוב ניסים. קו תפר. מזלג דרכים לפנינו. מחצית כבר עברה, תלאות המחצית השנייה אורבות, רוחשות. חשיכה ואור. בחצי הלילה נולד הרגע בו נחרד ונלפת, רגע של אור מסנוור שהופיע באמצע הדרך, רגע של עצירה.וברגע הזה, היא ממתינה.אפשר בקלות לתאר את הדרך שהובילה לרגע הזה. המבטים שחלפו ביניהם בשדה, לאור יום ובעת עמל. ההתרגשות שהתפעמה בסתר לבו של כל אחד מהם בכל פעם שהבחינו זה בזו. הוא מברר עליה פרטים במסווה של אמתלות שווא, היא מוצאת דרכים לשמוע על קורותיו. בהחלט ייתכן שהוא מנסה להסתיר את העניין שלו בה, סביר להניח שלחייה המאדימות בכל פעם ששמו מוזכר, מסגירות את המתחולל בנפשה. הדופק של שניהם טס בעורקים בכל פעם שמופיע רמז של הזדמנות-למפגש.והיא, היא ממתינה לו.קל להמשיך ולדמיין אותה מתכוננת לקראתו. היא מתבוננת בו מרחוק, בשכבו, בקומו, בלכתו בדרך ובשנתו. האם הוא חולם עליה לעיתים? חושב על פניה, על המבט שבעיניה, על חיוכה? האם הוא מדמיין כיצד היא באה אליו, נזכר ברגעים חטופים שגנבו, רגעים מנותקים מהמציאות שסביבם? האם הוא מבין שהיא ממתינה, מוסיפה וממתינה, יודע שכשהוא יעז להושיט יד, יגלה שהיא נמצאת ממש שם, למרגלותיו?סביבם קש, כבשים פועות, ריח חציר וצמר ואור ירח. כל צדקני העולם וגדולי הפרשנים הרציניים יכולים להמשיך לספר שכשבועז התעורר, כל מה שהיה שם בגורן זו שיחה . שיגידו. מי שהתאהב כך פעם, יודע אחרת. בסיפור שלי, אלה הרגעים שבו העולם עומד מלכת, רגעים שאני שבה אליהם שוב ושוב:רות שוב ממתינה למרגלותיו.בועז שוב מתעורר, חרד – ונלפת.הוא שוב מברך.ובכל פעם שזה קורה, הוא שוזר ששה שעורים בכתרם. לחם אביונים שנהרה למלוכה.ובתוך כל היופי המרהיב והכואב הזה, גם בזאת אני נזכרת בכל פעם מחדש:הוא זה שצריך להתעורר, והיא זו שתוסיף להמתין.
