כמה פעמים מצאנו את עצמנו כל כך מאמינים באור הזוהר מתוכנו, שהיינו מוכנים לחצות עבורו אוקיינוסים? אבל גם לתחינה העזה, הממושכת ביותר, יש נקודת עצירה
"ומה אם יהיו שם חמישים? ארבעים וחמשה? ארבעים? שלושים וחמישה?…"
הוא לא עוצר. כאחרון התגרנים בשוק, הוא מתווכח. בתחינה, בהכנעה – אבל מתווכח. וכדי שיהיה ברור, הוא לא מתווכח עם אדם אחר. מי שעומד מולו אינו מישהו כמוהו, בשר ודם בעל מחשבה חופשית וביקורתית – ומוגבלת – של יצור אנוש. הוא מתווכח עם משהו שהוא הרבה יותר גדול ממנו, הרבה יותר חזק ועוצמתי. הוא מתווכח עם אלוהים.
כמה פעמים מצאנו את עצמנו במהלך חיינו במין וויכוח כזה, בו לפתע היינו צריכים לעמת את האמת שלנו אל מול ייצוג של מערכות ערכים ומוסר שהחשבנו אותם למשהו כל כך נשגב, כל כך הרבה יותר גדול מאתנו, שבכל מצב אחר לא היינו מעזים להתעמת אתו? ובכל זאת, התעמתנו. גם אם עשינו זאת בהכנעה מדומה, כמו אברהם, הרי שמתחת להכנעה הזו היה ברור שעמדתנו נחרצת, נחושה ובלתי מתפשרת, נאבקת נגד כל הסיכויים, קוראת תגר. כמה פעמים מצאנו את עצמנו כל כך מאמינים באור הזוהר מתוכנו, שהיינו מוכנים לחצות עבורו אוקיינוסים? מוכנים באמת, לא רק בהצהרה, כמו רבים הנסים כל עוד נפשם בם ברגע שכפות רגליהם נרטבות מעט.
אלה כנראה לעולם לא ירגישו מה זה להתווכח עם אלוהים.
כי פה מדובר על עוצמה המזינה עקשנות פרקטית שמסייעת לנו לבנות את הרפסודה הנחוצה כדי לבצע את מסע קון טיקי שלנו במלואו, אם זה מספיק חשוב לנו.
להתווכח עבורה גם עם אלוהים בעצמו.
לא רבים זוכים לכך.
אבל יש כאן עוד משהו.
גם לתחינה העזה, העקשנית והממושכת ביותר, יש נקודת עצירה.
אברהם משתתק לאחר ההסכמה על המספר עשר. המקרא אינו מספר שהוא ניסה להמשיך. הוא גם אינו מספר שאלוהים חיכה לשמוע אם יש לסנגור הנחוש שמולו עוד משהו לומר. ודווקא בנקודה הזו, מי שמתגלה בעוצמתו אינו אברהם. כי אברהם הבין שמעכשיו, זה כבר לא תלוי בו. הוא עשה כל מה שביכולתו כדי ליצור סדק במערכת הצדקנית שמולה הוא ניצב. מעכשיו, אלוהים יחליט בעצמו, בלי אברהם שינסה להמשיך ולהתחנן. וכשאלוהים מציל את לוט ובני משפחתו, הוא קורץ לאברהם ואומר: שמעתי אותך. אני משמיד את סדום, אבל שמעתי אותך. אני יודע שהלכת את האקסטרה-מייל, שהשתדלת עד כלות, עד שאני גרמתי לך לחדול. ולכן, למרות שהם פחות מעשרה, אני מציל אותם. לכבודך.
מי אמר שאלוהים לא יודע להיות מענטש.
