שהקיץ הקרוב יהיה טוב יותר מזה שקדם לו. יותר מזה, אנחנו לא צריכים.
"תביאו את שק האגרוף שזרוק אצלנו במחסן. אה, כן, וגם שני כדורי רגל. אלה שיש לנו כבר מרופטים מדי לשחק."
"עוד משהו?"
"שתייה. וצ'ופרים. הרבה צ'ופרים, שיספיק לכל הפלוגה…" יכולנו לשמוע את החיוך שלו דרך הטלפון.
השנה בילינו את חג השבועות בדרך אחרת מהרגלנו, דרך שממש לא תוכננה מראש. אבל כשהבן החייל מתקשר ומודיע פתאום שאפשר לקפוץ לבקר, שאנחנו נישאר בבית? נו, באמת.
בעקרון, אין ביקורי הורים בבסיס. אי שם בדרום החם, במרחק גדר אחת מהקרקע שאליה הם נכנסו בקיץ שעבר, חג השבועות עובר עליהם בין סיור אחד למשנהו. בבוקר החג קיבלנו טלפון: יש אישור מיוחד לבוא ולהביא להם כמה אמצעים להעברת הזמן המועט שיש להם בין שינה לשמירה.
תוך שעתיים, הכל כבר היה מאורגן ליציאה: אוכל ביתי משובח, שכלל כמובן גם שניצלים טריים, לצד מאפים, עוגיות, ארגז מלא חטיפים מכל הסוגים והטעמים, בקבוקי שתייה, אבטיחים טריים, שולחן מתקפל, כלים. שק האגרוף הוצא מהמחסן, שני כדורי רגל חדשים המתינו בשקית, והכי-הכי חשוב: עברנו לאסוף את החיילת – הקרבית אף היא, יש לציין – הכי חמודה בצה"ל, החברה של בר שלשמחתנו, דווקא כן יצאה הביתה לכבוד החג.
לא נסענו בכבישים האלה מאז הקיץ. בפעמים האחרונות שהיינו פה, היו אזעקות "צבע אדום" כל כמה דקות. אני זוכרת שהבטנו אחד בשנייה ולא כל כך ידענו אם אנחנו באזור ההתראה בכלל, מה עושים עם זה, איפה עוצרים, כשניסינו לעצור מכוניות אחרות המשיכו וחלפו על פנינו. לא ידענו מה מסוכן יותר, לעצור ולהיפגע ממכונית חולפת או לנסוע למרות ההנחיות. אז פשוט המשכנו לנסוע לאט יותר, מחפשים מקום לעצור תוך העפת מבטים היטב אל השמים ודרוכים לכל הפתעה. עכשיו, שלוות חג שרתה על המרחב. פה ושם ראינו שדות עם חוגגים, שיצאו אל ערימות קש עם טרקטורים, גדיים וילדים עוטי זרים לחגיגת שבועות בטבע. צעיר אחד חלף על פנינו, לבוש בגדי ספורט ורץ בשדות לכיוון הבסיס.
הגענו. פתחנו שולחן, גדשנו פיתות, פרסנו אבטיחים. בר וחבריו הגיעו, חלקם מאובקים, חלקם טרוטי עיניים, כולם בחיוכים רחבים. תוך פחות מחמש דקות נשלפו כדורי הרגל. צהלות השמחה, קריאות העידוד ושאגות הגולים הצליחו לגמד את המראה שמשווים להם המדים והרובים.
בפעם האחרונה שהכנתי לבר אוכל לצבא, זה היה במושב מסלול (ראו "יום ראוי" בבלוג זה). אז, לא ידעתי אם הכריך יגיע אליו, אבל כשמישהו מגדוד 202 הגיע וטען שהוא מעביר את הכריכים האלה ישירות לצנחני הגדוד הלוחמים בחאן-יונס, צרפתי לכריך מכתב ששרבטתי בידיים רועדות. ציינתי על גביו את התאריך, ליתר בטחון. במה שנראה כמו נצח לאחר מכן, כשסוף סוף חיבקתי את בר אחרי שהוא יצא מהרצועה, שאלתי אותו אם הכריך הגיע אליו. הוא חייך, הושיט ידו לכיס חולצתו ושלף את המכתב. "זה הגיע אלי עוד באותו יום," סיפר. "ומאז, נמצא אצלי בכיס." הפעם, הושטתי לו את הכריך במו ידי.
כשהרמנו כוסות מיץ ומים לכבוד החג, לקול הצחוק הרענן שלו ושל חבריו, הוספנו ברכה שקטה: שהקיץ הקרוב יהיה טוב יותר מזה שקדם לו. יותר מזה, אנחנו לא צריכים.
