לא להחלפה

הגיע הזמן לבטל את לימודי התנ"ך," אמרה לי חברה. "זה לא רלוונטי יותר, המורים מלמדים בצורה משעממת. צריך להחליף את התנ"ך במקצוע אחר."

היום הראשון לשנת הלימודים, או – כפי שקרא לזה השר, "שנת חינוך" – ואנו בעיצומו של הדיון החוזר על עצמו לעייפה על שינויים כאלה ואחרים בבחינות הבגרות, המיצ"בים למיניהם ובכלל מה נכון וראוי ללמד ולמה. זה התחבר לי ישירות לשאלה שאני נשאלת חדשות לבקרים, ושתמיד מצליחה להרגיז אותי מחדש: "רגע, את כותבת על פרשת השבוע?…מה, את באה מבית דתי?" לא, ממש לא גדלתי במה שמוגדר כ"בית דתי", וגם היום אין שום "סכנה" שזה ישתנה, כי אם יש משהו שעוצר אותי מלאכול שרימפס שאני אוהבת זה הכולסטרול ולא אלוהים… אבל בהחלט באתי מבית יהודי ציוני. כל זה התחבר לי לטקסט שכתבתי לפני כמה שנים טובות. הוא עדיין רלוונטי:

"הגיע הזמן לבטל את לימודי התנ"ך," אמרה לי חברה בעיצומו של שבוע שבמהלכו בנה למד לקראת בחינת הבגרות בתנ"ך. "זה פשוט לא רלוונטי יותר, ובכלל – המורים מלמדים בצורה משעממת, משניאים על הילדים את המקצוע. צריך להחליף את התנ"ך במקצוע אחר. הבן שלי לא מבין בכלל בשביל מה הוא צריך את זה."

בשביל מה, באמת?

לפני כמה ימים, בעיצומה של נסיעה לצפון, פניתי אל הבן יקיר לי שהיה ספון בכסא האחורי ושקוע באיזו מוסיקה שהיתה מחוברת באזניות לראשו, ושאלתי: "יש לך מושג איפה אנחנו נמצאים?"

להפתעתי, הוא הוציא את האזניות והביט בי. "כן," ענה הילד. "אנחנו עוברים עכשיו את הר תבור."

"ומה אתה יודע על הר תבור?" הוספתי וחקרתי, ולא סתם חקרתי: בטוחה למדי שאין לו מושג קלוש איזו היסטוריה מפוארת יש למקום, בראשי כבר נדרכה הנצרה שתשחרר את הסיפורים הרלוונטיים, מדבורה ועד מסחה.

"או, המון," הפתיע אותי הצעיר, ובן-רגע החל לספר לי על דבורה אשת לפידות, ברק, יעל וסיסרא, וכל כך התלהב מהסיפור שהוא לא עצר עד שתיאר באוזני את כל ספר שופטים כולו, כולל מה ניתן ללמוד מסיפור יפתח, מי היו המדיינים שגדעון לחם בהם ומדוע השיטה שלו הפכה לאסטרטגיה צבאית מנצחת, איך דלילה סידרה את שמשון וכן, הוא יודע ששמשון פעל בשבט דן באזור בית-שמש, נו, איפה שטיילנו לפני חודש בערך, ונכון שזה לא האזור שאנחנו נמצאים בו עכשיו אבל זה הכל בספר שופטים, ובאמת הגיע כבר הזמן לעבור לשמואל א' ולראות מה קורה הלאה.

כל כך התרגשתי מהטבעיות בה הוא התייחס אל הנארטיב הרלוונטי שקושר בינו לבין המקום, שהמשכנו להפליג בסיפורים. מכאן ועד שהגענו לאזור ראש פינה דיברנו על העלייה הראשונה, על "השומר" ועל תל-חי, ומאוחר יותר בנבי יושע קשרנו קצוות נוספים בהקשר של מלחמת השחרור. ובהיותו דור חמישי של צברים מצד אמו ונכד לניצולי השואה מצד אביו, לא שכחנו להזכיר את הסיפורים המשפחתיים שנקשרו למקומות האלה, כולל הדמעות, הכאב, הצחוק והאושר הנילווים. כך, בהינף זמן קצרצר ותוך כדי צעידה במקומות ההתרחשות, עברנו על היסטוריה יהודית מקומית של 3,500 שנה.

והיא כולה היתה רלוונטית. היא שייכת לכולנו, החיים כאן יום אחרי יום, לטוב ולרע. זה חלק מאתנו, מהאהבות, האכזבות, המאבקים, ההצלחות. הזהות הזו נשענת, בראש ובראשונה, על ספר הספרים. מתוכו היא צומחת וממנו היא ניזונה. היא הזכות, היא החובה, היא הסיבה והמסובב לנוכחותנו בחלקת אלוהים הקטנה הזאת. ואין לזה קשר להיותנו חילוניים, דתיים או משהו באמצע, יש לזה קשר להיותנו. בלעדיה, לא רק מדינת ישראל לא רלוונטית – העם היהודי לא רלוונטי.

אם מורים מלמדים תנ"ך (או היסטוריה, או כל מקצוע אחר) בצורה משעממת, צריך להחליף את המורים.

התנ"ך הוא העם מרגע היוולדו.

הוא לא להחלפה.