ויאטנמים. הם היו צריכים להיות ויאטנמים. שם, בקרב שבטי הצפון, ישנו מנהג נפלא: אוהבים שנישאו לאחרים נפגשים, פעם בשנה, ליום אחד. כמה אחרת היתה נראית השנה כולה לו ידעה שבמהלכה מחכה לה יום אחד של מתיקות בטוחה בזרועותיו. יום אחד של קסם, פעם אחת בשנה. כל מהלך הזמנים היה משתנה.
במקום זה, הוא גמל לאהבה בכך שדחס והפך אותה לכרטיס הולמרק.
בין מדפי הגבינה, מקררי הבשר וצנצנות המלפפונים הכבושים, ליד מגזינים זולים וספרים בכריכה רכה, מונחות שורות של כרטיסי הולמרק. אותיות מסולסלות וחנוטות בחליפת חג מדומה, שקיעות שנצבעו בצבעים בוהקים, מפגשי ים ושמים באופק זוהר מדי, יערות בירוק עז מדי ופרחים יפים מדי. כרטיסים של שמחה קנויה, קיטש זרחני שמאפשר לממהרים, לפחדנים ולרמאים להתהדר בחרוזים שלא כתבו, בברכות שהם לא מתכוונים אליהן ובהבטחות שאין בכוונתם לקיים. כמו המילים שכתב לה. מילים מתעתעות שהבטיחו, סנוורו, ריסקו – ורקדו הלאה, בלי לחזור או לדאוג איך הרסיסים שרדו. אם בכלל שרדו.
כרטיסי הולמרק. הם מזכירים לה שכדור הארץ הסובב במסלולו שוב עובר באזור הזיכרון המוחשי, הצרוב בנוירונים. עוד מעט יום הולדת. זמן ברכה. עם כל כרטיס שהיא בוחנת, משקולות הזיכרון מכבידות ולוחצות בגרונה.
אי שקט, המלווה אותה מאז, הולך וגובר בה מסוף הקיץ. תזכורות נוספות בכל פינה. ריח האוויר, העונה המתחלפת, הגשם הראשון על רגליה. סדקי רעידת הנשמה חורקים. כמו ציפור שהגיע זמנה לנדוד, פיסות זיכרון שטמנה בידיו, מתנות אילוף ארורות שנועדו להאיר את דרכו בחזרה אליה, קוראות לה לעופף אליהן במלוא עצמתן.
"הכדור בידיים שלך," לחשה באזניו, מניחה בידיו כדור משחק קטן ומגוחך של ילדים. "זה כדור זכרון, שיזכיר לך לחזור אלי." הוא חפן את הכדור בכפו, מחייך.
עכשיו הכדור בוכה ביתמותו. אולי הוא נמצא במקום שאפשר להעיף בו מבט מדי פעם, להזכר, למשוך בכתפיים ולהחזיר לחשיכה הבודדה.
אולי הכדור זרוק באיזו מגירה נסתרת מעין, יחד עם שאר תזכורות שעלולות להאיר את מקומה בלבו. מגירה נעולה ומושלכת שהמנעול שלה מעלה חלודה משכחת הזמן.
ואולי בכלל זרק את הכל. הניח את כל מה שהיו בשקית פלסטיק שקופה של אחד הסופרמרקטים והשליך אותה ביחד עם שאר שקיות האשפה והדברים שלאיש אין עוד חפץ בהם לצפרדע המקומית. השכם בבוקר הגיעה המשאית ומפני האשפה לא הבחינו בשקית העצובה, שנצנוצה חנוק בין קליפות המלפפונים, עיתוני האתמול וקופסאות השימורים הריקות.
אל תרגיש אשם, כדור. לא היה לך שום סיכוי. מי שלא רוצה לראות, גם הלב לא יאיר את עיניו.
הימים עוברים בדממה מופרעת. ימי שישי. חגים. יום כיפור. סתם ימים.
ביום השנה, וידאה שדרכיהם יצטלבו לרגע. לא מצאה בעיניו ולו זיק של הכרה בתאריך. התאפקה ולא הזכירה. אם היה רוצה, היה זוכר. אם לא, תזכורת לא תשנה לו דבר.
כי הזיכרון הוא דבר מתעתע. יש לו חיים עצמאיים, הוא בוחר מה לשמור, מה לשכתב ומה לגנוז.
מה לשמור, כמו זיכרון המבט בעיניו כשהופיע לפני שנים על סף דלתה, מודיע לה שלא נכון שהם לא ביחד; הויתור המהיר שלו עליה, פעם אחר פעם; הדקירה כשגילתה שכשאזרה אומץ להתקשר, זה היה שבועיים מאוחר מדי;
מה לשמור, כמו ההפתעה שלה כשחיפש ומצא אותה בצהרי יום אחד, מתקשר להודיע לה שהפך לאב; הפצע במבטו כשראה אותה פתאום, שניהם כבר עמוק בשגרת חייהם; מגע הליטוף שליטף את לחיה כשפעם השיבה אותו לביתו.
מה לשמור, כמו כל אחד ואחד מהתאריכים, השמות, המילים. היום בו שלחה הבהוב. המבט בעיניו. חספוס השולחן בבית הקפה. ריח המלח מהים. מספר החדר. שמו של הצימר. צריבת השמש כשיצאה ממנו.
מה לשמור, כמו חיוך הניצחון בלבה כשהסכים מייד וללא היסוס להצעתה לצוד יחד את הפלא הפרטי שלהם;
מה לשמור מהריקוד השיכור האחרון שלהם.
היא הייתה בטוחה שתזכור כל דקה, כל פרט. כל כך השתדלה לחרוט במוחה את הרגעים, התנועות והקולות. ככל שחולף הזמן, הזיכרון נהיה סלקטיבי.
את החדר היא דווקא זוכרת לפרטיו. מדבקת ורד שחור שהודבקה ברשלנות על הקיר, חלק ממנה כבר מתקלף. וילון אדום. שטיח נמר המזעזע לראש המיטה. מראה חושפנית. כל רהיט, כל ספל במטבחון. שמפו באמבטיה. פינת קפה. חדר שנראה כמו תפאורה של סרט פורנו זול. היא גם זוכרת שזה ממש לא היה אכפת לה. מבחינתה, הוא יכול היה לקחת אותה גם לצריף עץ מפויח. כל מה שהוא הרגיש אתו כל כך לא נוח, לא השפיע עליה. עוצמת היחד הייתה הנוכחות החשובה היחידה והיא מחקה את כל השאר. את הזמן, את המרחב. את משפחתו, את משפחתה. את השאלות. את הפחד.
היא גם זוכרת את הנוחות המלאה שהייתה לה עם עצמה, עם גופה, איתו ועם גופו. מפתיע עד כמה לא הופתעה מהטבעיות הזו, חסרת הבושה או הרתיעה. כמה פשוט היה לה לנשק אותו, לשכב אתו, לאהוב אותו.
אבל בכל הנוגע לנטו של שניהם, נותרו לה רק הבזקים. תמונות מתחלפות, קופצות זו מתוך זו, מבולבלות ברצף ובמשמעות. הרעב של נשיקותיהם. הרגע בו הסתובבה אליו. השיחות. הרגעים בהם חקרה את פניו באצבעותיה כמו היו כתב ברייל. הרגעים בהם נעלה אותו בגופה, מפליגה עמוק בעיניו. הרגע המדויק בו חשבה לעצמה: סוף סוף. רגעי ההנאה וההיענות, רגעים בהם רעד, זועק, כולו שלה. מילים יכולות לשקר, להסוות, לגונן כחומה. הגוף לא.
הם נכנסו לסיפור הזה מבחירה. ביחד. בעיניים פקוחות לרווחה.
זאת לא היתה מעידה חד פעמית.
זאת לא היתה התלהבות רגעית.
זאת לעולם לא תהיה טעות.
בינה לבינה, היא תוהה: האם נישקתי אותך מספיק? האם ליטפת את גופי? האם לשוני טיילה מצווארך ועד כפות רגליך? האם ניסית לענג אותי, האם שמחת בי? נדמה לי שכן. אולי. אני לא ממש זוכרת. זה מעציב אותי. כל כך רציתי לזכור הכול.
ממרחק של זמן, הזיכרון משחק אתה משחקים. אם היו ביניהם רגעי רוך, הם נעלמו מתודעתה. אם הייתה ביניהם שמחה, חיוכיה נמחקו. האומנם הייתה שם אהבה? היו שם הרבה ייאוש, כאב, תסכול. אפילו קצת כעס. השיתוף שאפיין אותם במילים שכל כך אהבה, האם היה אמיתי?
בסוף, הוא נקרע ממנה כמו קרע האובדן שקרעו בחולצתה.
הוא לא הושיט יד לחיבוק, לא נפרד בנשיקה, לא נענה לליטוף אחרון.
ברגע שהכול נגמר, בבת אחת הקים ביניהם חומה.
ללא פרצה, ללא כל סדק.
חומה שתאפשר לו להמית את הנוכחות שלה בלבו ולשוב אל המציאות.
בלעדיה.
מאז, היא משלמת.
הבכי הגיע אחרי שלושה ימים. עלה ופרץ פתאום. בכי מטלטל, מלא. כל הגוף נשטף והשתתף בבכי הזה, הכתפיים רעדו, הידיים חבקו את עצמן, הרגליים אבדו תחושה. כאב חד, עמוק, הכה במרכז הבטן. הדמעות חתכו. התקפלה, מפרפרת, עשויה בקושי מרסיסים.
דקות ארוכות. שעה.
שנים שלא בכתה. דווקא עכשיו.
לו החזקת בי עכשיו, היית נותן לי לבכות בזרועותיך? מנשק לי את הדמעות?
אף אחד מהאבדנים הרבים של חייה לא הכין אותה לאבדן הזה, הנבחר, הרועם ציווי של מחיקה, המופיע בסיוטי לילה ובחלומות בהקיץ. "אם לא נעמוד בזה, נפסיק," המתיק בעת הסערה משפט מסיר אחריות והיא הסכימה, לא מאמינה שאפשר לבחור להכאיב כך למישהו בכלל, למישהו שאמור להיות אהוב בפרט.
למה לא יכולתי להיות כמוהו ולהסתפק ברומן קליל, מלטף אגו ומשחרר, שאפשר להפסיק כמו היה מתג חשמלי, היא גוערת בעצמה.לא, אני הייתי צריכה ללכת ולהתאהב, לא פחות. איזו טפשות תמימה.
הזמן לא מרפא את הרסיסים, אבל הוא מלמד אותה לחיות לצדם. היא נפגשת עם אנשים, נהנית מפעילויות, מהעבודה, מאהבתם של אנשים שמעולם, בשום מצב, לא העלו בדעתם לוותר עליה או להניח לה ללכת. היא צוחקת, מנגנת, אפילו שרה.
אבל הכיווץ הזה בבטן, שתופס אותה לפחות פעם ביום, מסובב את השריר המרכזי בגוף ומכאיב כמו חבל סביב צוואר התלוי, הוא כיווץ מרגיז של געגוע.
את האיש שהגעגוע הזה מכוון אליו היא בדרך כלל מעדיפה לא לראות. ברוב הפעמים שהיא יודעת שהיא עלולה לפגוש בו, היא משנה כיוון והופכת להיות אישה הבורחת מאיש.
לפעמים, רק לפעמים, היא לא מצליחה להתגבר. הפעמים הבודדות שראתה אותו מאז לא היו מקריות. בפעמים האלה, הייתה יודעת את נוכחותו, ולמרות שידעה ששוב תשלם על כך מחיר כבד, הייתה מוצאת את עיניו, נמשכת אליו כמו נרקומן לעוד מנת סם. מבט מהיר, שלוש שניות של ניד ראש, שאלה מנומסת שנזרקת לאוויר ולא ממתינה אפילו לתשובה, חיוך חלול.
בשיעור הראשון בכימיה, למדה: "עוצמת האנרגיה שצריך להשקיע בפירוק הקשר בין שני אלמנטים מעידה על עוצמת הקשר ביניהם". נצח אחרי, והיא עדיין משקיעה אנרגיה ברמה יומיומית.
נשארה רק ברכת יום הולדת. כרטיס הולמרק סתמי, מאולץ.
כמה ציניות ויוהרה צריך כדי להפוך משהו שהיה יפה כל כך לכרטיס הולמרק.
היא מתבוננת בכרטיסים. רק לא לבכות שוב.
איך מוותרים על הלב? שאל אותה כשנפרדו.
אתה יכול לוותר על הלב, חשבה. אתה יכול להתעלם ממנו ואפילו להתכחש לו, אבל לא תוכל לשנות אותו. זה חזק מדי.
היא מחזירה את כרטיסי ההולמרק למדף, מסתובבת והולכת.
*חלק ב' – רקויאם לברברה סטרייסנד (הוא) – פורסם בקטגוריה "סיפורים קצרים" בבלוג זה.
*"רקויאם לכרטיס הולמרק" פורסם לראשונה ב-20 בדצמבר, 2012 – לכתב העת "שבילים"
