מה משותף לרוזלינד פרנקלין, מרי אנינג וג'ורג' אליוט? אם התשובה אינה ברורה לכם, זה בגלל שעובדת היותן נשים מנעה מהן את ההכרה שהגיעה להן
פרשת "פנחס" וסיפור מאבקן של בנות צלופחד, בשבוע שבו התבשרנו על החלטת בית המשפט העליון בארה"ב להכיר בנישואים חד-מיניים, הוא הזדמנות מצוינת להזכר בדברים שכבר כתבתי על מאבקם של קבוצות שונות להכרה וקבלה של זכויות בסיסיות דרך הפריזמה של מעמד האשה כדוגמא ערכית לתהליך, שגם קבוצות אחרות יכולות ללמוד ממנו, לטוב ולרע.שאלו את עצמכם מה משותף לרוזלינד פרנקלין, מרי אנינג וג'ורג' אליוט? סביר להניח שאם התשובה אינה ברורה לכם, זה בגלל שעובדת היותן נשים מנעה מהן את ההכרה שהגיעה להן. רוזלינד פרנקלין היתה צריכה להיות מזוהה מיידית עם פענוח מבנה ה-DNA. מרי אנינג היתה צריכה להיות מוכרת כמי שתגליותיה השפיעו באופן מהפכני על תפיסתנו את התפתחות החיים על-פני כדור הארץ. ג'ורג' אליוט היתה צריכה להקרא בשמה האמיתי, מרי-אן אוונס. העובדה שאשה, שכתבה רומן ("דניאל דירונדה", מומלץ) המתאר את היהדות כבעלת ערכים אנושיים אוניברסליים, נאלצה להסתתר מאחורי שם עט גברי כדי לקבל הכרה, מדברת בעד עצמה.השינוי במעמדם של קבוצות שונות הוא בדרך כלל איטי, קשה ולחלוטין תלוי תרבות. נשים, למשל: ברוב המכריע של מדינות העולם, טרם עברו מאה שנים מאז שנשים הצליחו במאבקן על זכות הבחירה. כך, למשל, כמעט קשה להאמין שבשוויץ, בה כל דבר נקבע באמצעות משאל עם, נשים הצטרפו למעגל הבוחרים רק בשנת 1971. עצם האמירה "נשים קיבלו זכות בחירה" מייצגת תפיסה שלפיה נשים צריכות לקבל זאת ממישהו, כאילו מדובר בחסד ולא בזכות בסיסית ומובנת מאליה. עדיין קיימים תחומי עיסוק הנחשבים כ"נשיים" או "גבריים", וכשאשה מצליחה בתחום הנחשב "גברי", אנחנו עדיין מתייחסים לכך כאל "חדשות".אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף, מָצָאתִי–וְאִשָּׁה בְכָל-אֵלֶּה, לֹא מָצָאתִי (קוהלת, פרק ז', פסוק כח'). חז"ל הרחיבו ואמרו, מאלף תלמידי תורה, רק מאה ימשיכו ללמוד הלאה, מתוכם יתעמקו אף יותר רק עשרה, ומתוך אלה, רק אחד יגיע לדרגת היכולת האינטלקטואלית הגבוהה ביותר. גם האקדמיה בנויה כך: אנו מכשירים אלפים, מתוכם מעטים יותר ימשיכו לחקור ולבחון את שאלות קיומנו, ורק בודדים מתוכם יהיו בעלי היכולת האינטלקטואלית האקדמית היצירתית, יוצאת הדופן, הייחודית, שמעשירה את תפיסותינו ומשנה את חיינו. בימינו, כשהחינוך זמין ונגיש לכל, היכולת לזהות ולתמוך בפרטים ייחודיים אלה קשה אף יותר. זו מטרת עידוד המצוינות: חיזוק הטובים שבטובים, להעשרת חיי הגוף והנפש של כולנו.ובכל אלה, "אשה לא מצאתי". למרות שכמחצית מהמסיימים את לימודי התואר השלישי הן נשים, רק 19% מהפרופסורים באקדמיה, הן נשים. בדיקה שערכנו בקרן וולף לאחרונה העלתה, כי נשים מהוות רק כ-2.7% מהזוכים בפרסים הותיקים, פרס וולף ופרס נובל. גם במקרה זה, העובדה שאנו עדיין בודקים מהו אחוז הנשים המצליחות במדע, אומרת שהדבר אינו מובן מאליו.לצד הנתונים האלה יש גם נתונים חדשים: בפרסים הניתנים לחוקרים צעירים יחסית, כמו פרס קריל, אחוז הנשים מזנק ועולה ל-21% מהזוכים. בתכניות לקידום מדעים המתקיימות במסגרות שונות בארץ, אפשר למצוא היום אחוז זהה ולעיתים אף גבוה יותר של נשים בהשוואה לגברים. אחד המפגשים המרגשים שהיו לי לא מזמן היה עם קבוצת תלמידי תיכון מצטיינים הלומדים פיסיקה ברמה אוניברסיטאית. כל התלמידים היו מהמגזר הבדואי, אבל ההפתעה היתה שלמעלה ממחציתם, הן בדואיות. רובן מבקשות להמשיך את לימודיהן בתחום הפיסיקה גם לאחר סיום התיכון. אין ספק בכך שיש להן את היכולת האינטלקטואלית-קוגניטיבית לעשות זאת. השאלה האמיתית היא, כיצד תתיחס לכך התרבות שבה הן חיות, המעדיפה שהן תהיינה רעיות ואמהות יושבות בית מאשר מדעניות גרעין. בינתיים, הן לומדות.בדרכו החריפה, טען ג'ון לנון ש"האשה היא הכושי של העולם". נשים אינן, כמובן, הקבוצה היחידה הנאבקת על זכויותיה. אנחנו עדיין מחזיקים בתפיסות המכתיבות ייעוד והתנהלות מסוימים לקבוצות מסוימות, ועדיין שבויים בפחדים הגורמים לנו להדיר קבוצה זו או אחרת מתוכנו בתירוצים שונים, בין אם אלה נשים, אנשים שצבע עורם או מוצאם העדתי שונה משלנו, או על בסיס זהות מינית. אז כן, יש שינויים משמעותיים בשנים האחרונות. ולא, הוא עדיין רחוק מלהיות מספק. הדרך עוד ארוכה, אבל לפחות אפשר לומר שאנחנו כבר צועדים לאורכה. עקב בצד אגודל, אבל צועדים.
