רק מי שחווה ייאוש של אובדן ויודע געגוע אמיתי מהו, מבין מה תמר חשה כשהיא מפתה את יהודה, כשהוא בא למרות שהוא לא רואה אותה, וכשהיא מצליחה לקחת בדיוק את מה שהיא רוצה
אובדן קשה וגעגוע עמוק יכולים לחבור יחד ולהטביע אותנו למקום כזה, שכדי לצאת ממנו ולנשום שוב אנחנו עושים דברים שבשום מצב אחר לא היינו מעלים בדעתנו לעשות. דברים שהם נגד כל מה שלימדו אותנו, נגד המוסר והחוק שאנחנו מאמינים בהם, נגד עצמנו ממש. כל נימי נפשנו זועקים נגד, אבל הלב, הלב בוכה ודורש את שלו. ובנקודת השפל הזו, זעקת הלב היא שמנצחת.
וזה מה שקורה לה. בייאושה, היא מבינה שרק הוא יכול להעניק לה את מה שהיא זקוקה לו כל כך. הוא, שלקח את שלוותה וזכויותיה מלכתחילה, שהתייחס אליה כאל חפץ שמעבירים, אם לא הבכור אז אחיו, אם לא אחיו אז אולי הבן השלישי, או עדיף בכלל לא; הוא, שלא העיף בה בכלל מבט, שלא ראה את הכמיהה בעיניה כי לא ראה אותה כלל כלל, שהעדיף להעלם ולשכוח שהיא יושבת וממתינה, הוא זה שישיב לה את התקווה. והוא יעשה את זה, איך לא, במקום שבו אי אפשר שלא לראות. מקום שנקרא "עיניים". שם, היא תאחז שוב בהבטחת העתיד.
אבל לשם כך, היא צריכה לרמות. להתחפש. להתכסות בצעיף, להפגין התעלפות, לשקר ולגנוב.
רק מי שחווה ייאוש של אובדן, רק מי שיודע געגוע אמיתי מהו, יכול לתאר לעצמו מה תמר חשה כשהיא מפתה את יהודה אליה, כשהוא בא למרות שהוא לא באמת רואה אותה, עד כדי כך שהיא מצליחה לקחת בדיוק את מה שהיא רוצה בלי שהוא חושד בדבר. ברגע זה, בעיניים שלה נובט נבט קטן ואמיתי של ניצחון. אל יגבה לבך לחשוב שאתה יכול באמת לשכוח את קיומי, היא חושבת. אני כאן. נוכחת. גם אם אתה עובר ושב, אני כאן, האובדנים שלך הם גם שלי והתקומה יכולה להיות רק שלנו. אם לרגע תשכח זאת, הנה השארת לי ארבעה סימנים, את הסמלים החשובים ביותר. חותם, פתיל, מטה, וזרע. אין הבטחה גדולה מזו.
וכששניהם שותפים, אין תירוצים. אל מול סימני הדרך שהעניק לה, לא נותר לו אלא להודות. צדקה ממני.
אחרי כן, הוא יכול לשוב בנחת לרעות את העדרים שלו, אל אביו ואחיו וכל שאר בני המשפחה. אנחנו יודעים שעוד מחכים לו אתגרים להשיג, סוגיות לפתור ודרכים ללכת בהן. והיא? היא כבר לא זקוקה לו, כי הסימנים שלו צרובים בבשרה.
סימני הדרך שיכולים, אם נותנים להם, להוביל למלוכה.
