ניגון שמתנגן בנו בעוצמה מהרגע שנוצר, אינו יכול באמת להיעלם. אנחנו יכולים להתכחש לקיומו, אבל אנחנו לא יכולים לשנות את מהותו. הוא חזק מדי
א': בשבחי הניגון – פרשת וירא
הניגון שזנחנו, נזנח לשווא. הוא טבוע בנו, צרוב במצחנו, מתנוסס כטוטפות בין עינינו. אנחנו יכולים להחליט שהוא אות קין או אות של גאווה, אבל הוא שם. והוא עוד יחזור.
כי ניגון שמתנגן בנו בעוצמה מהרגע שנוצר, אינו יכול באמת להיעלם. אנחנו יכולים להתכחש לקיומו, אנחנו יכולים לאטום את האוזניים עד שנדמה לנו שאנחנו לא שומעים אותו יותר, אנחנו יכולים להחליט החלטה נמרצת שאנחנו שולטים בו ומפסיקים להקשיב לו ואפילו להתעלם ולברוח ממנו, אבל אנחנו לא יכולים לשנות את מהותו. הוא חזק מדי.
זה הניגון שמאפשר לאשה בת תשעים ללדת בפעם הראשונה, שיגרום לאשה אחרת ליפול מעל הגמל שלה למראה המבט שיכה בה כברק, שיהפוך שבע ועוד שבע שנים לימים אחדים בעיני איש ואשה כאחד.
הניגון הזה הוא כמו מעיין מפכה, מתדפק, מבקש לפרוץ ולשטוף בזרם מרווה.
וכשמבינים שהניגון עוד יחזור כי אין לו ברירה אחרת, צוחקים.
זה ניגון עז של אהבה.
2 בנובמבר 2012. פרשת וירא. אני אוהבת את סיפורי האבות, אבל אני מרותקת לסיפורי האמהות. המציאות הכי קרובה לזה התגשמה מול עיני לפני שנתיים פחות עשרה ימים, באתיופיה, ומאז אני יכולה לראות אותן בפרטים. את ההליכה האינסופית בדרכים, האבק בשולי הבגדים, יציקת המים וריחות אש הבישול והחימום. את הידיים המחורצות, העיניים החוקרות, המצח המתקמט. הגבה המתרוממת לנוכח המתרחש סביבן. לחוש אתן את הלבטים, המניפולציות, האהבה והכאב. הסיטואציות שהן מתנהלות בתוכן מרגשות אותי בכל פעם מחדש, בכל פעם בהקשרים ומחשבות חדשים.
השבוע, שרה צוחקת. אי אפשר להתעלם מהצחוק הזה, שנובע ממנה למרות הכל. למרות שפעם היא רעיה, פעם היא אחות, פעם היא בכלל לא במשוואה; פעם היא מתנשאת, פעם היא יראה, פעם היא מתפשרת; פעם היא מגרשת ילד אל המדבר, פעם היא עצמה ניתנת לידיים זרות. ופעם אחר פעם, האיש שבכל הקשר אחר הוא חכם, יצירתי, קשוב ורגיש, מוכיח שבכל מה שקשור אליה, הוא חושב רק על עצמו. הוא לא סופר אותה בכלל, הוא סופר בה רק את מה שמשרת אותו. לא, אברהם ממש לא יוצא טוב בפריזמת הקשר שלו עם שרה.
את כל זה היא עוברת כדי שהכמיהה, שכבר חשבה שלא תתגשם, תתממש. זה מה שיגרום לה לזכור כל תאריך, כל מספר, כל שם. לקבל כל שינוי, כל ויתור וכל חזרה.
היא צוחקת. אין בה ייסורי מצפון או אשמה והיא לא מתחרטת על כלום. לא אחת כמוה תוותר. כמה עוצמה, בטחון ובעיקר אומץ צריך כדי לאפשר לניגון שבה לחזור.
הניגון הזה יוצר חיים.
חלק ב': בשבחי העילפון, בשבוע הבא…
