זה משחק שחוזר על עצמו בגרסאות שונות, בספרות ובקולנוע כאחד: לו היינו פוגשים אנשים משמעותיים שהשפיעו על חיינו, מי הם היו ומה היינו אומרים להם?
פעמיים ביום, כשאני נוסעת למשרד ובחזרה, אני רואה אותה. לבושה בתלבושת האחידה של הגימנסיה, חולצת תכלת וג'ינס, סוחבת תרמיל על הכתף, צועדת בביטחון שבכלל אין בה, מהורהרת. אני יודעת בדיוק על מה היא חושבת – הספר האחרון שהיא קוראת, השיר החדש שלמדה את האקורדים שלו בגיטרה רק אתמול, חוג הדרמה המתקרב. לו רק יכולתי לפגוש בה ולדבר איתה! יש כל כך הרבה דברים שהייתי שמחה לספר לה, דברים להחיש שמחה ולהגביר הצלחה, שיכלו למנוע ממנה כאב ודמעות. היא עוד לא יודעת, אבל צפויים לה חיים מרתקים. גן של שושנים מלא בורדים ריחניים, מושכים וקוצניים כאחד.
אבל אני לא יכולה לדבר אתה, והיא תהיה חייבת לגלות הכול, שוב ושוב, בעצמה. נשאר לי רק להתבונן בה, וכך אני אכן עושה, יום אחר יום. מתבוננת ומחייכת אל דמותה של רוח הרפאים הקטנה של מי שהייתי, צועדת כנערה הלוך וחזור מביתי לאוטובוס שהוביל לגימנסיה ובחזרה. המדרכה, עצי הפיקוס ותחנת האוטובוס לא השתנו מאז. רק המכוניות קצת יותר מצוחצחות וצפופות.
לו רק יכולתי לפגוש בה ולדבר אתה.
הנערה שהייתי היא לא היחידה. יש עוד כמה דמויות שהייתי שמחה לפגוש ולדבר אתם.
זה משחק שחוזר על עצמו בגרסאות שונות, בספרות ובקולנוע כאחד: לו היינו פוגשים אנשים משמעותיים שהשפיעו על חיינו, מי הם היו ומה היינו אומרים להם? מיץ' אלבום כתב ספר עם רעיון דומה – "חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן". בימים אלה, גיל ריבה מוביל תכנית טלוויזיה מצליחה שבה אורחיו הם המארחים הבוחרים את מי להזמין לארוחת ערב. אני לא סלבריטאית ולכן כנראה שריבה לא יזמין אותי להשתתף בתכנית, אבל זה עדיין תרגיל חברתי נחמד ומסקרן: לו יכולתי לפגוש את מי שאני רק רוצה, מההווה ומהעבר, את מי הייתי בוחרת לפגוש?
שיחקנו במשחק הזה ערב אחד עם כמה חברים. היו בחירות שונות, מהעבר וההווה כאחד. מטבע הדברים, כל אחד מאתנו בחר בני משפחה או חברים קרובים יותר או פחות, עמם היו רוצים לסגור מעגלים ולשוחח. להכיר את העולם בו חיו, לשאול את השאלות שטרם הספקנו לקבל עליהן תשובה, להתייחס לתפיסות עולם שהשתנו. היו, כמובן, גם דמויות היסטוריות שונות. אנשים ששינוי סדרי עולם, שאמרו או עשו דברים כל כך משמעותיים שאנחנו חיים את תוצאותיהם עד היום. גיבורי תרבות, פוליטיקה ופילוסופיה שונים.
באווירה הנינוחה של סלון ביתנו, מקום שבו אנחנו המובילים והמחליטים, קל יותר לקבל את המענים שאנחנו רוצים, מענים שאולי לא היינו מקבלים במציאות: לשאול את אבא מה בדיוק עבר עליו "שם", בתופת ההיא שעליה מעולם לא דיבר; לשאול חבר שאבד מדוע השאיר אותנו כל כך כואבים; להחזיר אהבה קודמת ולאהוב אותה שוב; וגם לשבת עם נפילים שהיינו רוצים להכיר, כמו למשל – לשוחח לעומק עם דארווין על מוצא המינים; לשמוע משייקספיר על חייו והסוגיות שהעסיקו אותו; לפגוש את באך ולבקש ממנו שינגן משהו על הפסנתר שלנו.
אני מניחה שכל אחד מאתנו היה מוכן לשלם הרבה כדי לשבת, ולו פעם אחת, עם כמה וכמה אנשים כאלה, שהם גיבורי החיים הפרטיים שלו. בדמיוננו, אין סיכוי שאבא שוב ישתוק, שיתברר שאהבה קודמת בכלל אינה מה שחשבנו, ששיקספיר היה אדם דל ומשעמם. אולי זו אחת הסיבות שבגללן אנחנו מספרים סיפורים, גם אם אנחנו לא תמיד מודים בזה או מודעים לכך. אנחנו משלימים פערים, ממציאים תשובות לשאלות שאנחנו כמהים לשאול, מעצבים את הזיכרון ומוסיפים לו קישוטים כדי שנוכל להמשיך להתנהל בספיראלה האינסופית של הקיום שלנו. אלה רוחות הרפאים האמיתיים הקיימים: יצירי הדמיון שלנו המקיימים עמנו דיאלוג שלם. יש לי תחושה מבוססת שכמעט תמיד, הסיפור שנספר לעצמנו יהיה הרבה יותר פנטסטי מהמציאות של התגשמותו, וזה בסדר גמור, כי הסיפור שבדמיוננו הוא שטיח הקסמים שעליו אנחנו מעופפים ומגלים את האור והחושך המעשירים את חיינו. כל עוד אנחנו יודעים לנחות בחזרה, הכול בסדר.
בוקר יגיע ושוב אראה אותה צועדת אל תחנת האוטובוס. היא תרים אלי ראש, תקרוץ בחיוך ותמשיך ללכת. אני כבר יודעת את מה שהיא עוד לא גילתה: כל האנשים האלה, שהיא תרצה יום אחד להזמין לארוחת ערב, כבר מלווים אותה במבטם. הם מחייכים, מביטים זה בזה בגאווה ואומרים: היא תגדל יפה, הנערה שלנו. אנחנו השביל שעליו היא צועדת.
שבת שלום,
ליאת
