מי מאתנו לא רוצה לפעמים, ולו לרגעים ספורים, לאבד שליטה? לבעוט במוסכמות, לשחות בלי קשר לכיוון הזרם, להרגיש חופשי ומשוחרר מציפיות, חוקים, גבולות – להיות יצור פרא?
מי מאתנו לא רוצה לפעמים, ולו לרגעים ספורים, לאבד שליטה? לבעוט במוסכמות, לשחות בלי קשר לכיוון הזרם, להרגיש חופשי ומשוחרר מציפיות, חוקים, גבולות – להיות יצור פרא?
השבוע הלך לעולמו הסופר והמאייר מוריס סנדק, שהעניק לנו את ספר הילדים המופלא "ארץ יצורי הפרא". כמה שעות של הנאה, צחוק ודימיון בילינו, אני וילדי, עם הספר הזה! לצד הפרצופים, הקולות והתנועות המשעשעים, היינו גם מהרהרים בקול: לו הייתי יכול, איזה מן יצור פרא הייתי בוחר להיות? מה זה אומר, להיות "יצור פרא"? איך הייתי מרגיש בארץ כזו, את מי הייתי רוצה לקחת אתי לארץ יצורי הפרא? והאם באמת ארץ יצורי הפרא היא נטולת חוקים ופראית? הדמיון היה לוקח אותנו למקומות מופלאים, מרתקים ומאיימים כאחד, כפי שסנדק הבין וביטא היטב בספרו. הסדר המופלא של המקריות הוביל לכך שבאותו השבוע ממש אנו עוסקים בפטירתו של אבי יצורי הפרא, בזיגזוג הפוליטי של יש בחירות-אין בחירות-הוא שקרן – הוא לא (את ההקשר הזה תעשו לבד…), ובפרשת "בהר".
פרשת "בהר" עוסקת, בין השאר, בדיני שמיטה ויובל, המציינים את רעיון השחרור, החירות המלאה. שומטים את הכלים, את הכללים, את המוסרות. מזכירים לנו שבשורה התחתונה, בעלות קיימת רק בדמיוננו. היא לא באמת קיימת. לא על קרקע, לא על רכוש, לא על אדם. הידיים משתחררות. מסגרות עבודה, כבלי סדר יום, היררכיה אנושית – כל אלה הומצאו על ידינו כדי לעשות סדר. בלעדיהם, אנחנו נתונים לחסדי הגשם והרוח, לרחמי האדמה הצומחת פרא, לחופש המוחלט לקום וללכת. השמיטה והיובל מזכירים לנו שהחוקים שלקחנו על עצמנו הם מעשה ידי האדם וחשיבתו, שהם ניתנים לשינוי אם רק נרצה בכך, ושלצדם ישנו היופי, הסדר והפראות המפחידה, הבראשיתית והתמימה של הטבע. כן, אני יודעת שזו לא בדיוק נקודת המבט הדתית על שמיטה. אז מה. זו פרשנות שלי, ובכך היא מהווה הסרת כבלים פרטית שלי. למה לא?
אבל גם סנדק הבין שכשכל החוקים נשברים, מתעוררים חוקים חדשים. אפילו יצורי הפרא זקוקים לסדר כלשהו. ובסופה של שנת שמיטה, אנחנו מצווים לחזור לסדר המוכר, למסגרות, לכללים. בדיוק כמו שבסופו של יום, מקס חוזר לביתו. שם, תמיד ובכל פעם מחדש, מחכה לו ארוחת ערב חמה שתפקידה לחבק אותו, לקבל אותו בחזרה, להכיל את צרכיו, ולהזכיר לו שזו משמעותו של בית: המקום שחוזרים אליו.
לירי עוד לא בת חודשיים, אבל יש לה כבר ספרייה קטנה שלא היתה מביישת שום גן ילדים מסודר. "ארץ יצורי הפרא" הוא אחד הספרים הראשונים שקניתי לה. אני יושבת אתה בכסא הנדנדה שסבא שלה העניק לי, מקריאה לעיניה החוקרות והסקרניות את עלילותיו של מקס, ומסיימת בלחישה שרק אוזניה שומעות: תמיד אשמח לחקור אתך את ארץ יצורי הפרא. זה אחד התפקידים הכי כייפים של סבתא.
ותמיד נחזור יחד אל ארוחת הערב החמה.
שבת שלום,
ליאת
