תפסיקי לבקש ממני להסביר לך למה למדינה הזאת יש בכלל זכות קיום ולהצטרף אלייך. זו לא שאלה של דרכון. זו שאלה של זהות
איך אסביר לך למה אני מתעקשת? מה עוד אני יכולה לספר לך, שטרם סיפרתי? זה הרי לא מתחיל היום ואפילו לא ביום שנולדתי, אבל אולי זו נקודה טובה להתחלה.נולדתי בלילה קר של חורף, לאחר שעות ייסורים ארוכות. חבל הטבור, שנכרך סביב צווארי, הכריח את הרופא לקרוע את בשרה של אמי ולשלוף אותי מתוכה בהינף חד ובוטח, תנועה שבלעדיה היה גורלי נגזר להחנק עוד בטרם נולדתי. הורי מיהרו להתנחם בעובדה שנולדתי בז' באדר, והניחו על צווארי שרשרת אחריות כבדה. "זה תאריך הולדתו ומותו של משה רבנו," הטעימו באזניי. "תאריך של מי שנועד לגדולות. תאריך של מי שהובטחה לו ארץ." מאז ועד היום, קיים פס דק, בלתי נראה, של חבל סביב צווארי, פס אשר גורם לגרוני להתכווץ בבהלה כאשר משהו מתהדק סביבו – יד אדם, צווארון גבוה או שרשרת קצרה מדי.שנותיי הראשונות היו חולניות. קטנה, רזה ושברירית, שרדתי את החום המתפרע והשיעול הטורדני בזכות מצעד אינסופי והזוי של תרופות וטיפולים. עצמותיי היו פריכות, ושבר ביד ימין לימד אותי בגיל צעיר להיזהר מפעילות-יתר של הגוף, פן יישבר ויתפרק. בסוף נעוריי התברר שאני חולה במחלה תורשתית נדירה שהועברה אלי משני הורי, למרות זעפה של סבתי, שניסתה להתנער מאחריות כשהכריזה ש"הילדה לא קיבלה את זה מהצד שלנו".קושי לידתי חזר והתגשם בלילה בו התאמצתי, לשווא, ללדת את בכורתי. היא סירבה להיוולד, לוחמת בעקשנות ובעוז כנגד צירי הכאב עד שהרופא החליט להתחכם ולגזור אותה מתוכי כשם שאני נגזרתי מבטן אמי. כל ילדי נולדו בדרך זו, משאירים סימניהם בגופי זמן רב לאחר שניתקו ממנו.נולדתי בכח, כנגד כל הסיכויים. גדלתי ספק-חלשה-ספק-חולה, ילדתי בקושי ושרדתי בחסד תבונה אנושית אשר למזלי כבר היתה זמינה לאחר לידתי. תמיד הרהרתי מה היה עולה בגורלי לו נולדתי בתקופה אחרת. על פי כל הסימנים, בכלל לא הייתי אמורה לחיות.ניסית פעם לחיות, ולו יממה אחת, מתוך מחשבה שזמנך הקצוב והמדוד עלי אדמות אמור להיות קצר מאד, קצר כל כך עד שייתכן שבכל רגע חייך כפי שהכרתם אותם ישתנו, קצר כל כך עד שייתכן שכבר מזמן נשארת בחיים יותר ממה שהועיד לך הגורל? זו הרגשה מוזרה. במצב כזה, קצב החיים הרגיל נראה איטי להחריד. את מנסה לדחוס אל תוך כל יום שחולף עשייה שמישהו אחר היה עושה בשלושה ימים לפחות, להספיק ולהשיג את כל מה שאולי מחר כבר לא תוכלי לבצע. כל פסגה הופכת להיות מושא לכיבוש, הישג שנהנים ממנו במשך דקה בערך בטרם יוצרים את הפסגה הבאה, כי הרי בעוד כמה דקות הכל יכול להגמר.העלבון הזה מתעצם לאור מחשבה מפחידה חדשה: לו הרתה אמי בתקופה מאוחרת יותר, ייתכן בהחלט שגורלי היה נגזר מראש שלא להיוולד. המדע והטכנולוגיה שהשאירו אותי בחיים בכל כך הרבה נקודות לאורך חיי, היו מסייעים להורי לחסל אותי בשלב עוברי מאד מוקדם.איך זה קשור למה שאני מבקשת ממך? נו, תתיחסי לזה כאל מטאפורה פילוסופית. התחושה הזאת, שצריך להסביר ולהלחם בכל רגע על עצם הקיום שלי ולהצליח נגד כל הסיכויים ולמרות כל הסכנות, מתאימה להפליא לאתוס הציוני שלאורו גדלתי. הנה מי שאני: בת לעם עתיק ונרדף, שלפחות פעם בשנה שיננו באזניה ש"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". הצורך הדחוף בחיזוק הקשר ההישרדותי ליופיה של האדמה הזאת, ריחותיה, צבעיה וסיפורי גבורתה, העקשנות החזקה הזו להתגבר על קשייה, כל זה הוטבע בי עם בקבוק תחליף החלב שאמי תחבה לפי. אני חושבת שהפכתי להיות כנר על הגג מסוג חדש. כזו שכל מה שיש לה, זה נכסים שאפשר להעמיס במהירות על הזרוע אבל במקום לברוח אתם, היא משתמשת בהם במלחמה תמידית. ומכיוון שכוח רב בשרירים מעולם לא היה לי, הכינור הטוב ביותר שיכולתי ללמוד לשלוט בו, היה השילוב מופלא של חשיבה וגם רגש. למה אני מתכוונת? זה לא ברור? השפה. זה מה שהיא מייצגת, לפחות אצל חלק מאתנו. שילוב של חשיבה ורגש. לכל מילה יש טעם, צורה אופיינית, משקל ונפח. מילים שמעניקות משמעות לכל הטירוף הזה. אולי בגלל זה אני כותבת. שיישאר משהו. טוב, לא לחינם אנחנו עם הספר.ואולי זה הקשר בין חיים פרטיים לחיים לאומיים. החזון המשותף שלהם.זה כל מה שיש לי. זה לא מעט. זאת ארץ האפשרויות שלי, והן בהחלט תחומות בגבולות מאד ברורים.ולכן אני מבקשת ממך, תפסיקי לבקש ממני להסביר לך למה למדינה הזאת יש בכלל זכות קיום ולהצטרף אלייך. זו לא שאלה של דרכון, ואולי בעצם כן. אני מכירה את כל הטיעונים שלך. אני אפילו מבינה אותם. אבל אצלי, הדרכון האחד שיש לי, הכחול הזה, שאף פעם לא הסכמתי להסתיר את הסמל או האותיות שעליו, הוא הרבה יותר מנייר שמאפשר מעבר. הוא הזהות, הגנים, עצם הקיום שלי. ומי שלא מקבל אותו, לא מקבל אותי. זה עד כדי כך פשוט. ואני הרי נולדתי כדי לא להכנע. למה שאפסיק עכשיו?תחשבי על זה.
