השביל הזה, המחבר בין קפיצה נחשונית, הדורשת יצירתיות, העזה ומוכנות לקרוא תגר לפני המחנה, לבין ערכי היסוד האנושיים הנדרשים לכל אדם, אינו מקרי
"מהיכן אמרת שאת מתקשרת? מקרן וולף?!" למרות שלא הסגרתי את סיבת הטלפון, המזכירה שעל הקו נשמעה כאילו עוד רגע תתעלף. "חכי, אל תנתקי, אני מייד מעבירה אלייך את הפרופסור, אני מוציאה אותו מכנס בשביל זה…"
"את רצינית?!" הטלפון העביר אלי את שאגת השמחה מהצד השני של העולם. היא יצאה מפיו של מדען רציני שכבר מזמן עבר את גיל שישים. "לא, באמת?! תגידי את זה שוב, אני בהלם…איזה כייף…איזה כבוד…"
אחד אחר כמעט נחנק. "את צוחקת עלי, באמת? וואו!! אני כל כך נרגש!! זה פשוט יוצא מהכלל. ברור שאגיע, אפילו אם אצטרך לשחות…"
שלישי, גם הוא מדען שעבר את גיל שישים, התחנן – אחרי שביקשתי ממנו להמתין עם הפצת הבשורה יממה אחת עד שנכריז על כך רשמית – "אבל מחר כבר אוכל לספר לאמא שלי, נכון?"
ורביעי, כמו ילד שהתבשר שהוא עומד להשתתף במסיבה, התחיל לצחוק ולנסות לנחש מי הזוכים האחרים שיהיו אתו על הבמה.
בתקופה הזו של השנה, אם אני מתקשרת ובהעדר מענה משאירה הודעה, חוזרים אלי במהירות שהיתה גורמת לאיינשטיין לחקור מחדש את משוואת מהירות האור.
זה אחד החלקים הכי מהנים בעבודה שלי: לבשר בשורות טובות לאנשים שעושים טוב. כל הפרסומות על התרגשותם של אנשים שמתבשרים על זכייה כלשהי, נכונות. כשאני מתקשרת להודיע למדענים ולאמנים מרחבי העולם שהם זכו בפרס וולף, הם מגיבים בצורה דומה. שמחה אמיתית, כנה ונוגעת ללב, על כך שאנשים אחרים הכירו בהם ובמשמעותה של עבודתם, שהם הקדישו לה את כל חייהם.
אמש הוכרזו שמותיהם של זוכי פרס וולף לשנת 2014. שבעה מדענים ואמן אחד, מרחבי העולם כולו, יגיעו בסוף חודש מאי לקבל את הפרס מידיו של נשיא המדינה. כל אחד מהזוכים מייצג דרך ארוכה של עבודה קשה, מסירות – והרבה מאד תשוקה וסקרנות.
בשבוע שעבר קראנו בפרשת "בשלח", שבה, לפי המדרש, למדנו מנחשון על חשיבותה של התעוזה וההליכה לפני המחנה. השבוע, בפרשת "יתרו", נעסוק במוסר בסיסי, משפט ושיטת ממשל תקינה, המעמד המכונן של לידת עם ישראל ועשרת הדיברות במלוא הדרם. יתרו, מדייני, גר צדק וחמיו של משה, מסייע למשה לבנות מערכת משפט מסודרת, האמורה להיות השומר בשער של המוסר והערכים באשר הם. לא מוסר וערכים של עם ספציפי– אלא של האדם באשר הוא אדם. השביל הזה, המחבר בין קפיצה נחשונית, הדורשת יצירתיות, העזה ומוכנות לקרוא תגר לפני המחנה, לבין ערכי היסוד האנושיים הנדרשים לכל אדם, אינו מקרי. הוא השביל שעליו אנו צועדים, כאשר המצוינות היא הנר שבידינו וטובת האנושות המטרה להשגה. "ראה כמה נאה עולם זה שבראתי, תן דעתך שלא תקלקל, שאם תקלקל – אין מי שיתקן אחריך". אמש, בט"ו בשבט, היתה לנו הזדמנות מצוינת להוקיר את אלה שלא רק מתקנים, אלא מקדישים את חייהם לצמיחה ולפיתוח של האנושות כולה. המצוינות יוצאת הדופן של זוכי פרס וולף היא תוצאה של תהליך ארוך, מחויב ומסור של עבודה קשה. טקס ההכרזה אמש הצדיע לאלה ההולכים בדרך זו, המתחילה בגיל צעיר ונמשכת ברצף הדורש חיים שלמים.
בזה אחר זה, עלו לבמה אנשי מדע, אמנות וסטודנטים צעירים מצטיינים – רובם רק בני 15 – שחשפו בפני הקהל את שמות זוכי פרס וולף, שחשיבותו בעולם שניה רק לפרס נובל. הזוכים עצמם יגיעו, בסוף חודש מאי, לקבל את הפרס בכנסת מידי נשיא מדינת ישראל ולפגוש את עמיתיהם הישראלים.
כתמיד, התלמידים המצטיינים שלנו גנבו את ההצגה. רעננים, מלאי סקרנות בוערת לדעת ורצון עזה להצליח, הם עוררו בנו, המבוגרים בעלי הניסיון הציני-משהו, השראה ותקווה. הם אוהבים מוסיקה, קריאה, אתגרים מגוונים ויצירה, ומזכירים לנו את היופי של מורכבות החיים. בימים שבהם אנו מוצפים בידיעות מעוררות חלחלה על התנהגות מעוותת ובלתי הולמת של דור העתיד שלנו, ראוי להזכר שיש לנו גם הרבה מאד אחרים, שהם מקור לגאווה, זקיפת ראש ותקווה זוהרת לעתיד. בחג שבו אנו מצינים את כל טוב הארץ, ראוי ונכון לציין גם את כל הטוב שבאדם. כל אדם.
