כולנו מדקלמים את הסיסמא ש"הכי חשוב שהילד שלנו יהיה בריא ומאושר", אבל פעמים רבות נגלה שאנחנו רוצים שהוא יהיה מאושר, בתנאי שזה יהיה על-פי דרכינו
פעם שאלו אותי מה היה הרגע המאושר בחיי. בלי לחשוב פעמיים, עניתי מייד: היו לי שלושה רגעים כאלה. הרגעים בהם נולדו ילדיי.
אפילו אלה מבינינו, שמבינים היטב עד כמה זה תלוש מהמציאות ולא הוגן כלפי הילד, לא יכולים שלא להודות שכהורים, כל ילד שנולד לנו מעורר בנו חלומות וסדרה של ציפיות עבורו. זה חלק מהאינסטינקט ההורי שלנו. כולנו מדקלמים את הסיסמא ש"הכי חשוב שהוא יהיה בריא ומאושר", ואנחנו באמת מתכוונים לכך, במיוחד כשהבריאות או האושר האלה עומדים, חלילה, למבחן. אבל ביום-יום השוטף והשגרתי שלנו, כשאין איזו מחלה נוראה ומאיימת או בעיה התנהגותית חריפה במיוחד, אם נבחן היטב למה באמת אנחנו מתכוונים, פעמים רבות נגלה שאנחנו רוצים שהוא יהיה מאושר, בתנאי שזה יהיה על-פי דרכינו. ילד רק נולד, ואנחנו כבר חולמים איך הוא יהיה תלמיד מצטיין, נגן וירטואוז, רופא מציל חיים. אנחנו יודעים שנשלח אותו לכל החוגים שתמיד רצינו בעצמנו להיות בהם, נקיף אותו בספרים וניקח אותו לטיולים, שירחיב אופקים ויהיה איש העולם הגדול. כמובן שנוודא שיש לו מחשב משוכלל, אייפד או איי-משהו, הכי חדש וחדיש, כדי שכשיבחר להקים סטארט-אפ יוכל לעשות אקזיט מטורף. שלא יגידו שהוא לא הצליח להגשים איזשהו חלום שלו רק בגלל שחסר לו משהו. הוא עוד יונק ואנחנו כבר מדמיינים אותו גדל, תעודת בגרות מלאה באמתחתו, מתגייס לשייטת, קורס טיס, סיירת מטכ"ל או כל השלושה יחד, הוא הרי יהיה כל כך מוכשר. הלימודים באוניברסיטה יהיו חלק מהגאווה שנדקלם כשישאלו אותנו מה שלומו. בדמיוננו, הוא מטייל ברחבי העולם, תרמילאי גיבור שלא מפחד משום סכנה, עוד מעט יחזור ארצה. יש כבר אפילו חברה מקסימה ומוצלחת כמוהו, כמובן. אפילו את החלום על נכדים כבר אפשר לחוש.
ואז מגיעה המציאות, ובכל כך הרבה מקרים מתברר שזה היה החלום שלנו, לא שלו.
כשרועי, בני האמצעי, היה בן שש עשרה, הוא הודיע לנו שהוא מעדיף בנים. ככה, בלי גינוני טקס, בלי הצורך להתחבא בארון או לצאת ממנו, הוא פשוט בא ואמר את מה שהוא מרגיש. ישר ולעניין.
הדבר הראשון שחשבתי היה, וואו, כמה אני גאה. העובדה שהילד שלי מרגיש מספיק בטוח, מאושר ואמיתי עם הוריו כדי לבוא באופן כל כך פשוט וישיר ולדבר על עצמו, הייתה עיטור המופת הכי חשוב שקיבלתי או אקבל אי פעם בחיי.
הדבר השני שחשבתי היה, עכשיו אצטרך להחליף את סט החלומות שיש לי עבורו בסט אחר. לא תהיה לי כלה, יהיה לי בן זוג של בני. הדרך לנכדים תהיה יותר מורכבת. בגלל דעות קדומות של אנשים אחרים, ייתכן שהדרך שלו בחיים – בתיכון, בצבא, באוניברסיטה, בעבודה – תהיה יותר קשה, מלווה בהערות זדוניות, בחוסר הבנה וחוסר קבלה מרושעים ואולי אפילו במעשי אלימות. זה בהחלט מדאיג.
ואז התבוננתי בו, בילד האהוב הזה שלי, והבנתי שכשאנחנו אומרים לילדים שלנו שאנחנו אוהבים אותם בלי תנאי, בכל מקרה, בטוב וברע – הכוונה בדיוק לזה. לרגעים כאלה ולמה שיבוא בעקבותיהם. נטלתי את ידו, ובאותה פשטות שבה הוא דיבר, עניתי: "אנחנו איתך," והלכתי להכין לנו קפה. זה הכול. יותר מזה, לא היה צריך. המשכנו את השגרה היומיומית.
שבע שנים עברו מאז, ואני עושה את החשבון המסכם הבא.
כל מי שמכיר את רועי שלי יעיד אתי, שהוא גבר מדהים. הוא נבון, מסור למשפחה, עובד חרוץ וסטודנט מצליח. יש לו חוש הומור נפלא, וכשרון חיקוי ומשחק מעולים. הוא גם גבר עצמאי העומד על שתי רגליו, אזרח תורם ושומר חוק. הוא איש שיח מרתק שמאד אוהב תיאטרון, קצת פחות אוהב ספרות ויותר מכל אוהב אופרה. המוסיקה זורמת אצלו בעורקים. הוא יותר מקצת מפוזר, ומצליח לגרום לנו לפרצי צחוק כשבאופן קבוע, כשאנחנו מבקשים ממנו ללכת ולמצוא את הסבון שבאמבטיה, הוא חוזר בפנים מבולבלות ואומר: "לא מצאתי את המספריים בחדר השינה". חוץ מזה, הוא חתיך הורס וכשאני הולכת אתו ברחוב הראשים של כל הבנות מסתובבים אחריו.
והוא אוהב בנים. ליתר דיוק, הוא אוהב את ארז. כבר למעלה מארבע שנים. גם אנחנו מאד אוהבים את ארז, משתי סיבות, הסיבות היחידות שחשובות באמת: הסיבה הראשונה היא, שארז גבר מקסים לא פחות. חכם וטוב לב וציני בדיוק במידה שמגירה דמעות מעינינו – וכן, גם חתיך הורס. מה לעשות, בנות, רועי וארז אבודים לכן. והסיבה השנייה היא, שהוא אוהב מאד את הבן שלי. זה כבר מספיק כדי שגם אני אוהב אותו. יש להם זוגיות מקסימה.
לפני יומיים, בפרץ מרתק של תבונה ורגישות אנושיים, אנסטסיה מיכאלי הודיעה שהומוסקסואלים הם מסכנים, אמא שלהם סובלת וגם בטח קרה להם משהו נורא בגיל שלוש. אה, כן, הם גם מתים בגיל ארבעים. טוב שהיא לא אמרה שגם יש להם טחורים.
אני לא יודעת על איזה אמא סובלת דיברה מיכאלי, אבל זו ממש לא אני. לא ברור לי מי ההומוסקסואלים המסכנים שהיא התייחסה אליהם, אבל אלה לא רועי, ארז או אף אחד אחר משלל חבריהם וחברותיהם מהקהילה ההומו-לסבית.
היא צודקת בדבר אחד. אכן קרה לו משהו, וזה אכן רק הולך ומתגבר עם השנים. זה לא קרה בגיל שלוש, כמו שמיכאלי חושבת. זה קרה לו ברגע שהוא נולד. רועי נולד לזוג הורים ולמשפחה, שהעניקו לו בדיוק את מה שכל ילד זקוק לו – אהבה בלתי תלויה בדבר, תמיכה תמידית ומגוון אפשרויות בחירה בחיים.
אז ביום-יום השוטף והשגרתי שלנו, כשאין איזו מחלה נוראה ומאיימת או בעיה התנהגותית חריפה במיוחד, אני מאושרת כי הוא מאושר. אה, נכון. מיכאלי חושבת שהנושא של זהות מינית זו מחלה חריפה. השאלה היא רק מי החולה. לי, התשובה על כך ברורה.
בעוד שש עשרה שנים רועי יהיה בן ארבעים. אין לי ספק שלמרות אנשים כמו מיכאלי, אלה יהיו ארבעים השנים הראשונות המופלאות שלו, שהן רק פרומו לשמונים השנים שיבואו אחריהן, עד מאה ועשרים. אחרי זה, אפילו משה רבנו כבר לא לוקח אחריות.
* פורסם ב-YNET
