עטרה

בכל פעם שאני חווה אובדן, אני יודעת ש"המקום ינחם". אני מתכוונת למובן האנושי של המושג: משמעות המקום המיוחד שהאדם שאבד תפס בחיינו

מעצם מהותם, החיים מלאים באובדנים מסוגים שונים. כל אובדן משאיר בנו סימנים. זכרונות ותהיות שחלקם מחויכים, חלקם מצלקים, כולם כואבים במידה זו או אחרת. יש אובדנים שמאפשרים תיקון, כאלה שכל עוד אנו חיים, אנחנו יכולים לנסות לשנות אותם. אבל האובדן היחיד שחייב להיות סופי הוא אובדן של חיים.

הן היו שלוש. אמא שלי, עטרה ועדנה. לאמא שלי היו הרבה חברות טובות שליוו את חיינו בהקשרים ובשילובים כאלה ואחרים, אבל המשולש הזה תמיד נאמר בנשימה אחת. כי הן היו כמו שלוש אפונים בתרמיל. כשאחת הוזכרה בשיחה, ידענו ששני השמות החסרים מייד יעלו ויופיעו גם הם. כשאחת קבעה משהו, ידענו שאין מצב שבו גם השתיים האחרות לא תהיינה שם. הן הכירו בתיכון בתל-אביב, ויש לי סיבה מבוססת לחשוד שאמי נאותה לספר לנו רק חלק מתעלולי הנעורים שלהן, כדי שלא לחשוף את נפשותינו הרכות לדוגמא "רעה". כי במושגי הזמנים שבהן גדלו הן היו שובבות, כאלה שנוסעות יחד יום יום באוטובוס לבית הספר ובחזרה ומשגעות את הנוסעים, מטרידות את העוברים ושבים ברחובות תל אביב, שוברות לבבות וגם מתאהבות בלי לפחד כי הן יודעות שהשילוש הזה נותן להן כח שרק ברית של אהבה בין חברות יכולה לתת. נשארו לי הרבה זכרונות מהשילוש המרהיב הזה, שהיום הצלע השנייה שלו הלכה לעולמה. הנה כמה מהם:

זכרון: אני בת שבע עשרה, נוסעת לראשונה לארה"ב בעצמי, במשלחת של משרד החוץ. לצד הגאווה, ההכנות והאזהרות שהורי ציידו אותי בהם כשעליתי למטוס, היתה הנחיה אחת חזקה מכל: עטרה ויוסי נמצאים בניו יורק. ברגע שנדמה לך שיש בעיה, את מייד מתקשרת אליהם! הם כבר ידאגו לך. ההנחייה הזו התבררה כמעט מייד כשימושית מאד, כששיכנו אותי בטעות בשכונת פשע קשה, שגם היום לא מומלץ לנסוע אליה לבד. אני לא יודעת מאיפה היו לי התובנות להבין שאני בבעיה, אבל הדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר לעטרה ויוסי. כשהם שמעו היכן אני נמצאת, יכולתי ממש לשמוע בקולם דרך הטלפון את החיוורון שעלה על פניהם. אל תזוזי, ציוו עלי. אנחנו מייד באים לקחת אותך. תוך פחות מחצי שעה הם שלפו אותי משם, בריאה ושלמה, ועשו כזה סקנדל לעיריית ניו יורק, שראש העיר בעצמו לא ידע מה אפשר לעשות כדי לפצות אותי. אבל אני לא הייתי זקוקה לשום פיצוי. ידעתי שיש לי גב בטוח, וזה הספיק.

זכרון: באותה נסיעה, עטרה לקחה אותי לסוף שבוע שבו היא הכירה לי את ניו יורק לראשונה. היא חשפה בפני את המוזיאונים, נפלאות השופינג ובעיקר – את ברודווי. בשני הערבים שביליתי אתה ראיתי שתי הצגות, שאחת מהן היתה הקאסט המקורי של "גריז". הרושם שסוף השבוע הזה השאיר עלי היה עז. אני חושבת שבזכותה החלה ההתאהבות החזקה שלי בעיר הזו, שגם אמי אהבה מאד.

זכרון: כשהורי עברו תקופה קשה מאד, מסוג התקופות שבהן אתה מגלה מי החברים האמיתיים שלך, עטרה ויוסי, יחד עם עדנה ויחיאל, היו בין הצוקים האיתנים שידענו שניתן לסמוך עליהם. זו בכלל לא היתה שאלה. זה גם בכלל לא טריויאלי. גם אני, בכל פעם שהייתי זקוקה למשהו, עטרה ויוסי תמיד מצאו זמן עבורי. לא חשוב היכן היו בעולם, לא חשוב כמה היו עסוקים – הם תמיד היו שם. גם זו לא היתה שאלה, וגם זה בכלל לא טריויאלי. כשאוהבים מישהו, מוצאים דרכים להתגבר על כל קושי ולהמשיך להיות שם. ויתור או היעלמות לא כלולים במשוואה הזו. זה עד כדי כך פשוט, אבל לא כל אחד מסוגל לזה. הם היו מסוגלים.

זכרון: הבשורה על מחלתה של אמי היתה מכה קשה לעטרה ועדנה. במהלך השנה שבה סעדנו אותה, עטרה לא הפסיקה לנסות לברר אם וכיצד ניתן לרפא אותה. שמעתי על תרופה חדשה בדרום אמריקה, אמרה לי. אני רוצה לקחת את אמא לשם; שמעתי על רופא מצוין בשוויץ, אולי ניסע? יש לי כאן תפריט של תזונה מיוחדת שיכולה להפחית כאבים, אני נותנת לך אותו עם כתובות של מקומות שבהם אפשר להשיג את המרכיבים, אם תצטרכו עזרה בזה תגידי לי.

זכרון: קצת אחרי שלירי נולדה, צלצלתי לעטרה, לספר לה שאני סבתא. אחרי ההתמוגגות הצפויה, התעקשה לשמוע מה שלומי. כשסיפרתי לה שלא מזמן השתחררתי משבוע אשפוז, לא נחה עד שלא חקרה בדיוק את כל הפרטים, הציעה כמה הצעות לטיפול – כי הבריאות זה הדבר היחיד שבאמת חשוב, אמרה – ואז סיפרה לי שגם היא חולה, ושבה להדגיש עד כמה הבריאות חשובה ושאזכור תמיד לבדוק היטב מי הרופאים ומה הטיפולים השונים שמציעים לכל בעיה שהיא לפני שאני עושה משהו. לפני חודש בערך צלצלתי לשמוע מה שלומה, לאחל שנה טובה ולהזמין אותם להרמת כוסית לשנה החדשה של קרן וולף. היא נשמעה נפלא, ספרה שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, שנראה שהכל הולך להיות בסדר, ושהם יגיעו בשמחה. אחרי הרמת הכוסית נסעתי לצד השני של העולם, רושמת לעצמי שמייד כשאחזור אבדוק למה הם בכל זאת לא הגיעו. היום, לצערי, התבררה לי התשובה.

אלה רק חלק מהזכרונות שנשארו לי. בכל פעם שאני חווה אובדן, אני יודעת ש"המקום ינחם". אני לא מתכוונת למובן הדתי של המושג, אני מתכוונת למובן האנושי שלו: משמעות המקום המיוחד שהאדם שאבד תפס בחיינו, המקום שבו הוא נגע והעשיר את חיינו, יש בה כדי לנחם. עבורי, כזה הוא אובדנה של עטרה.

ואם רק חלק מהסיפורים שאמי ספרה נכונים, הן כבר יושבות שוב יחד ומשגעות את כל מלאכי שמים.