בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", כתב אופיר טושה גפלה משפט נפלא: לפעמים תאוות הרהב של החיים מכריחה אותנו לעצור ולהתפעם מהם
רועי התלונן שכבר כמה זמן לא כתבתי. האמת, היינו מאד עסוקים, אבל אי אפשר להמשיך לאכזב את הילד, אז בבקשה:
אני יושבת עכשיו בגוואטמלה, על שפת אגם אטיטלן, מול שלושה הרי געש אציליים, מוקפת שבטי מאיה מרתקים ומתבוננת בתוכי מקאו העומדים ומביטים בי בחזרה מהעצים הסמוכים. קשה להאמין שרק שלושה שבועות עברו, הם כל כך מלאים וגדושים שנדמה שעברה שנה. המעבר בין שלוש המדינות שבחרנו היה מרתק, שילוב מצוין בין טבע ואנשים. כמה הרהורי ביניים לקראת הימים האחרונים:
אני לא מעזה לדבר יותר משלוש-ארבע מילים בספרדית, וגם זה עם חיוך מתנצל, אבל אני כבר מצליחה להבין די הרבה, מספיק כדי שבכל פעם שמישהו אומר משהו קצין המודיעין הבלתי נלאה שאתי ישלח אותי לוודא שמה שאומרים בספרדית זה גם מה שאומרים לנו באנגלית. המדריך הגוואטמלי העיף בי מבט אחד, ושאל אותי אם אני מבינה את המילה TIENDA. כשאמרתי לו שאין לי מושג מה זה, הוא אמר שזו המילה שהכי חשוב שאכיר: "חנות". אמרתי לו שגם בלי להכיר את המילה, את הפעולה הקשורה בנושא אני מבצעת לא רע.
בהשוואה לקוסטה ריקה, שהיא בעלת יופי פראי של יערות גשם מלאי צמחים, יצורים חיים ופרחים שנראים לא אמיתיים כמעט, בגוואטמלה לטבע יש יופי מאופק יותר, צנוע. ברמה האנושית, ההיסטוריה המוכרת לנו מהספרות והקולנוע מוצגת כאן באופן חי, מהקתוליות הבלתי מתפשרת והאכזריות שבשליטתה הכוחנית ועד הצרכים הפאגניים שנובטים ובמקומות רבים אף משגשגים, בעיקר בקרב שבטי המאיה בכפרים. באחד הסיורים, המדריך לקח אותנו דרך סמטאות צרות ומתפתלות, בין צריפונים ופחונים רעועים ומעלי עשן ואבק אל פחון נסתר. כשנכנסנו, ניצב בפנינו פסל מרתק בכיעורו, שהילידים המקומיים נותנים לו יין וסיגרים ומעטרים אותו בצעיפים, סמל לכוח. הם יושבים לפניו, מדליקים נרות, מפריחים קטורת ומתפללים – לבריאות, גשם, יבול, פריון. ספק-אל, ספק-שד, הסבירו לנו שזהו גלגול של יהודה איש קריות שהמקומיים קוראים לו "מאשימון", שעושה תשובה בכך שהוא מסייע בתיקון עולם. עקרונית, אין הבדל בין עבודת מאשימון לבין עבודת בודהה או כל קדוש/שד/סמל זה או אחר. ליתר בטחון, הניחו לצדו של מאשימון גם את ישו הצלוב. מישהו מהם כבר בטח יעזור…
גוואטמלה מייצגת כל מה שמדינת עולם שלישי חקלאית מייצגת: עיקר הכנסת המדינה מחקלאות ומכספי תמיכה המגיעים בכלל מבחוץ. למרות שהם טוענים שבזכות סיום מלחמות הגרילה וכינון הדמוקרטיה לפני כ-14 שנה הבטחון מאד השתפר, גוואטמלה עדיין נמצאת ברשימת המדינות שיש עליהן אזהרת מסע בארה"ב.אנחנו מבחינים בשוטרים בכל פינה, בסורגים על רוב חלונות הבתים ובאזהרות מפני גנבים. עד לפני כעשור, שוחד לשוטרים היה עניין נפוץ, היום הרבה פחות. המלחמה העיקרית היא במבריחי הסמים מדרום אמריקה דרך גוואטמלה למקסיקו וארה"ב.
למרות שהחינוך חינם, הוא חובה רק עד כתה ו'. כתוצאה, רק 20% מסיימים תיכון (בעיקר בערים), ולמעלה מרבע מהתושבים לא יודעים קרוא וכתוב. ילדים רבים מאד מתחילים לעבוד לסיוע בפרנסת המשפחה כבר בגיל 11-12, ילדות בנות 15-16 כבר נושאות בזרועותיהן תינוק ראשון. נשים החלו להצטרף למעגל העבודה רק לאחרונה, משכורותיהן נמוכות מאלה של הגברים. בשנים האחרונות מנסים לקדם את האוכלוסיה בעזרת חינוך מיני, רפואה מודרנית ותהליכי עיור. כתוצאה, תוחלת החיים בכפרים – המהווים את רוב האוכלוסיה – עלתה מ-50 ל- 65 שנה. למרות זאת, הרפואה בעיקר מניעתית, ומתבססת ברובה על רפואה טבעית – צמחי מרפא, אבנים חמות, טקסים "ואם זה לא עוזר ועדיין כואב," אמר לנו אחד הכפריים, "נותנים לחולה לשתות שני בקבוקי אלכוהול, שישכח ויהיה שמח." רוב הנשים יולדות בבתים בעזרת מיילדת. ברוך שלא עשני גוואטמלית.
למרות זאת, ניתן להרגיש את השינוי המתקדם כאן בצעדים שלעיתים נראים הזויים. כל ילדה בת 15 נושאת על ראשה סל עצים לבישול או ירקות למכירה בשוק, בידה תינוק היונק משדה וביד השניה היא שולפת מול עינינו הנדהמות טלפון סלולרי מתקדם, ומחייגת.
כמי שהנאות החיים טובות בעיניה, חשוב לדעת דבר אחד: לא באים לגוואטמלה בשביל האוכל. זה לא הצד החזק שלהם. כדי להתגבר על השממון הקולינרי (תירס אפוי, תירס קלוי, תירס מאודה, תירס במרק והכל מלווה בשעועית ואורז), אנחנו משחקים ב"מאסטר שף" וממציאים כל מני פזמונים והצהרות על המאכלים המוגשים לנו, בסגנון אייל שני. אתמול, כשהבחנתי במבט מיואש בעיני האיש שלי, שאלתי אותו בחיוך אם האוכל לא מנגן לו קונצרט. "איזה קונצרט," הוא גיחך, "אצלי המנצח נטש לחלוטין את התזמורת".
נסענו בעיצומה של תקופת החגים בארץ, ואין הפתעה בכך שפגשנו ישראלים תחת כל עץ רענן. גם אין הפתעה בכך שבוקר אחד, באמצע שומקום, שמעתי קול מאחורי קורא בשמי וקולגה שלא ראיתי כמה שנים נפלה על צווארי. העולם קטן, העולם היהודי עוד יותר והעולם הישראלי פצפון. יש בכך הנאה ונחמה.
עשרים וארבע שבע, במשך חודש ימים, רק שנינו, ללא ילדים, ללא משפחה, ללא חברים. זוגיות נטו. סטטיסטית, זה לא משהו שהדור שלי רגיל לעשות. הדור שלנו עוד לא נסע לטיול של לפני או אחרי צבא, לא לקחנו חופשים ארוכים מהחיים בין תארים. בגדול, רובנו מיהרנו להתגייס, ללמוד באוניברסיטה, להתחתן ולהקים משפחות, לפתח קריירות. למרות שזה ממש לא אותו הדבר, חשבנו על כך שבמידה מסוימת אנחנו משלימים פערים, אבל עם כל היתרונות של הגיל שלנו – הניסיון, התובנות והמשאבים. איזה כייף שגם אחרי כל כך הרבה שנים עוד אפשר לגלות המון הפתעות אחד על השני. התברר לי, למשל, שאני נשואה לחלילן מהמלין, במובנים הכי טובים של המטאפורה. דודי מראיין כל מי שעובר לידו, מתבדח וגורם לכל איש, אשה ובמיוחד ילדים לצחוק וללכת אחריו, לחשוף בפניו את צפונות חייו ולהכיר לנו את גוואטמלה המסתתרת מאחורי פרסומות התיירות ברמות שאני לעולם לא הייתי מסוגלת להם. אני, כדרכי, רושמת הכל וגם במרכז אמריקה כבר יצאה הודעת אזהרה למדריכים מהישראלית שמשגעת את כולם עם שאלות שהם צריכים לחפש את התשובות עליהן. נוסף לכך, אנחנו ממציאים סיפורים על האנשים סביבנו, המון דברים מעוררים לנו את הדימיון ובעיקר ההומור ואנחנו עסוקים כל כך עד שרק אתמול שמנו לב לכך ששכחנו שהבאנו אתנו גם קלפים, ואני קראתי רק שני ספרים, וגם זה בטיסות.
קובה, קוסטה ריקה, גוואטמלה. כל מדינה שונה, כל מדינה בעלת ייחוד מושך ודוחה כאחד, כל אחת מרתקת. בספרו "ביום שהמוסיקה מתה", כתב אופיר טושה גפלה משפט נפלא, שאני נזכרת בו במהלך כל הטיול הזה: לפעמים תאוות הרהב של החיים מכריחה אותנו לעצור ולהתפעם מהם. על כל מגוון חוויותיו, הטובות יותר והטובות פחות, הטיול הזה הוא כולו התפעמות, או במילים אחרות, שמיועדות בעיקר לאשכול היקר – זה בהחלט טיול "וואו"!
