ברי המזל האמיתיים, משחרזדה ועד לואיס קרול, יודעים להפוך את היופי הזה לאמנות שכולנו יכולים להנות ממנה. תשאלו את ליאונרד כהן
קובי מידן אינו רק מתרגם את כתביו של ליאונרד כהן, הוא מתמחה בהם ובחיי יוצרם. בערב מרתק בו סיפר על הכהן הגדול מקנדה וקרא מכתביו, הקריא את הטקסט הבא – אני מצטטת מהזכרון, יסלח לי מידן על אי הדיוקים אך אלה עיקרי הדברים:
"אשתי ואני עשינו אהבה היום אחר הצהריים.
לאחר מכן, שאלה: גופי מתוק לך?
מתוק, עניתי.
מאוחר יותר, הבטתי בה בחיבה עת פשטה את בגדיה בחשיכה ולבשה את פיג'מת הפלאנל.
חיבקתי אותה עד שנרדמה,
ואז, לאט, נזהר שלא להעירה, יצאתי מהמיטה,
וירדתי לכאן, אלייך. ."
במילים נקיות, חדות ותמציתיות מתאר כהן את הממשק בין מציאות לבין פנטזיה, בין שגרה נינוחה לבין הצורך בריגוש, בין פשרה נעימה לבין לבטים מעוררים – ואת החיים שיש לכל אלה זה לצד זה בתוך כל אחד מאתנו, גם אם אנחנו לא תמיד מודעים או מוכנים להודות בכך.
את הטקסט הזה הבאתי לקבוצת לימוד שאני מארגנת אחת לכמה זמן. הקבוצה כוללת כמה זוגות – כולם נשואים כבר שנים רבות; וגם כמה נשים וגברים שבאים ללא בני זוג. אנחנו נפגשים במטרה אחת: ללמוד יחד, בכל פעם נושא אחר.
הדיון התפתח להרבה מאד מקומות. המקום הטריויאלי, שהתבקש מיידית, הוא המקום שבין האשה החוקית – "הקדושה" – שאתה עושים אהבה מתוקה לאור יום, מתבוננים בה בחיבה גם כשהיא בפיג'מה או בחלוק, חולקים איתה את הצבעים והקולות של העולם שמסביב. מקום בטוח, מוכר ונעים, פרי של בנייה משותפת לאורך שנים; לבין האשה האחרת, "הקדישה", שמקומה יפה לשעות הלילה החשוכות, הנסתרות, שבהן אפשר להתפרע מתשוקה שכהן משאיר לנו לנחש אותה. מקום עוצמתי, שיכול להיות מבהיל עבור חלשי-הלב, שבו אין שום שותף או קולות נוספים מלבד אלה של האיש והאשה, נטו, בחיבור הכי עמוק ונקי שיכול להיות בין שני אנשים, ללא הפרעות חיצוניות. אהבה נטו, הכי נטו שאפשר. ומכיוון שאותו כהן טוען שאין מרפא לאהבה, הרי שהנטו הזה חייב למצוא לעצמו מקום לצד שאר חלקי החיים.
אבל יופיו של טקסט כזה הוא, שאנחנו לא נשארים רק ברעיון הזה, הפשטני.
כי מחשבה נוספת מובילה למקום רחב יותר, שבו אני מרשה לעצמי, ולו לזמן קצר, לצאת מהשגרה הזורמת ולהתחבר אל כל פנטזיה שהיא שיש לי, אל חלומות שעוד יש לי ואני לא בהכרח משתפת בהם אחרים, דברים שאני משתוקקת אליהם גם אם ברור לי שהסיכוי שאשיג אותם, קלוש. זה המקום הכמוס, העמוק, שלי עם עצמי, עם מחשבותי ורגשותי בלבד. הסיפור שאני מספרת לעצמי, ולעצמי בלבד. אולי אני יוצאת מהמיטה שהחיים השוטפים הציעו לי ומתחברת אל מי שהייתי רוצה להיות כשהכל סביבי דומם ונקי מהפרעות. אל חלומות שעוד יש לי ושנותנים לי כח לחזור אחר כך אל אותה מיטה, עם אותם חיים, ולהמשיך להנות מהם, גם אם אין שום קשר בין החלומות האלה לבין המציאות.
כהן נתן לנו נקודה נוספת למחשבה: אני לא יכול לעשות את זה בכל מצב. האשה שאיתה אני חי, שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי, שאיתה אני עושה אהבה נינוחה וברורה – היא לא תדע לקבל את הצורך הזה שלי, לבוא מדי פעם גם אלייך, פנטזיה. להתחבר אל המקום הכי עמוק שלי, שהיא לא שותפה לו. לכן, ברוב המקרים אני צריך לחכות עד שהיא תרדם בשלווה מסופקת כדי שאוכל להרשות לעצמי לחמוק לשם, אל מקום שלמרות שהוא פנטזיה, הוא לא פחות אמיתי מהמציאות שלי.
אני מניחה שאצל רובנו, זה המצב. החכמים יודעים לחבר בין החלום לבין המציאות ולהנות מהשתיים גם יחד, בהרמוניה משלימה, מצב בו הן לא מפריעות זו לזו אלא מפרות ומעשירות זו את זו. אלה המחליטים לסחוף גם אחרים אל הפנטזיה שלהם נקראים מנהיגים, ולפנטזיה שלהם קוראים חזון. התוצאות תלויות בערכים העומדים בבסיס הפנטזיה המתגשמת הזו, לטוב או לרע. לבנייה או להרס. ברוב המקרים, לשניהם גם יחד.
אבל ברי המזל האמיתיים, משחרזדה ועד לואיס קרול, יודעים להפוך את היופי הזה לאמנות שכולנו יכולים להנות ממנה. תשאלו את ליאונרד כהן.
