לפעמים אני מזמינה לעצמי חלום שמתחשק לי לצלול לתוכו דקה לפני שאני נרדמת. לא להאמין מה שיוצא מאנשים כשהם ישנים
לפעמים, לא לעיתים יותר מדי קרובות כדי לא לקלקל את אלמנט ההפתעה, אני מזמינה לעצמי חלום שמתחשק לי לצלול לתוכו דקה לפני שאני נרדמת. הרבה פעמים זה אפילו מצליח לי. אני חושבת שזו יכולת שקיבלתי מסבתא שלי, שושנה, שלא די שהיתה מזמינת-חלומות ידועה, אלא היתה מזמינת-חלומות משתפת במיוחד.
כי סבתא שושנה נהגה לדבר מתוך שינה. לא סתם למלמל, כמו רוב משוחחי השינה, אלא ממש לדבר במילים ברורות, בקולי קולות ולעיתים אפילו עם תנועות ידיים. לילות רבים היינו משתעשעים בהקשבה לשיחות שניהלה ולסיפורים שסיפרה מתוך חלום. וזה היה מרתק! היו לה סיפורים שלמים, עם התחלה, אמצע, סוף ועלילה מורכבת. פה ושם השתרבבה בדיחה שסבתא שושנה אהבה לספר, והיא הכירה הרבה כאלה. בעיקר בדיחות גסות, לשמחת לבנו הרבה. שיחות מגוונות התנהלו אצלה במיטה, שמתוכן היה ברור שהרבה מאד אורחים מסתובבים אצלה בראש. חלקם היו אנשים שלמרות שהם כבר עברו לעולם שכולו טוב, טרחו לבוא ולפקוד אותה בביקור נימוסין, וחלקם היו אנשים שעדיין התהלכו בינינו, אבל שעות העירנות לא הספיקו כדי לסכם אתם את מה שחשוב באמת. כאלה או אחרים, זו היתה חגיגה שאנחנו היינו עומדים ומשתאים מול התגשמותה וכמעט מתפתים לרוץ ולהביא כיבוד לשלל האורחים המכובדים.
כשהיא היתה מתעוררת, ממש ברגע היקיצה עצמה, חיוך מתוק היה נמרח על שפתיה והיא היתה תוקעת בי את שתי עיניה התכולות, שהיו גדולות ותמימות כשל ילדה על חוף הים. בדרך כלל, הייתי פשוט מחייכת בחזרה. במעט הפעמים שניסיתי לספר לה על הסיפורים שהכריזה עליהם מתוך שינה עמוקה, היתה מתרגזת ומכחישה בתוקף את העובדה שבכלל חלמה. פעם אחת בלבד חרגה ממנהג ההכחשה. אין לי מושג מה גרם לה להודות בזה, אבל באותו לילה, אחרי דיאלוג סוער ומצחיק במיוחד, סבתא שושנה התעוררה וסוף סוף הודתה ששוב חלמה חלום שהזמינה במיוחד. פעם בחודש, אמרה לי, ממש ביום הזכרון של סבא שלך, אני מזמינה אותו לבקר אותי בחלום. ופעם בחודש, באותו יום שאני מזמינה אותו, הוא בא. כבר למעלה מארבעים שנה. ותמיד, אמרה ונאנחה, תמיד יש לנו על מה לדבר.
בשבוע שעבר, ניסיתי את זה שוב. דקה לפני שהמרדים הגיע, השתעשעתי במחשבות על החלום שאני מבקשת להזמין. אולי אנסה לחלום על סבתא שושנה, אני חושבת לעצמי. בטוח שאם היא תבקר אותי בחלום, היא תספר לי בדיחות. רובן גסות. למרות שאני כבר מנוסה מספיק כדי לדעת שבניגוד לשינה רגילה, הרדמה היא שינה ללא חלומות – לפחות, לא כאלה שזוכרים אחר כך – אני בכל זאת מזמינה אותה ללוות אותי בזמן שמתעמרים בי. אבל מי שאחראי על חלומות מוזמנים כנראה היה בחופש, או שהוא סתם לא קיבל את ההזמנה, או שיש לו משהו נגד הזמנות כאלה מבתי חולים. ואולי סבתא שושנה פשוט עסוקה מדי. תוך שניות נעלמתי, ונדמה כאילו אחרי עוד שניה כבר התעוררתי, נטולת חלום, בדיחה או אפילו בדל זכרון כלשהו מהזמן שחלף. במקום זה, התעוררתי עם סימנים כחולים וסגולים שממש לא היו חלק מהתכנית.
הרופא מגיע לבדוק מה שלומי. יש בו מידת סרקאזם מדויקת וראויה, כזו שמצליחה להעלות בי חיוך ותשובות חדות שאני יורה בו בחזרה מבלי לעבור את גבול היהירות. יש גבול כזה, שבו ביקורת או ציניות כבר לא מעוררים חיוך ומחשבה אלא משדרים שחצנות פחדנית שלא מעידה על חכמה יתרה. כולנו מכירים אנשים כאלה, אבל לשמחתי הוא ממש לא כזה. הוא מתבונן בי ומגחך.
"מזל שהרדמנו אותך רק לשעתיים וחצי," הוא אומר. "את יודעת כמה הספקת לספר לנו בזמן הזה?!"
אני לא זוכרת כלום.
"על מה דיברתי?" אני שואלת בהיסוס.
"אל תדאגי, רשמנו הכל. היה מעניין," הוא קורץ לי. "סיפרת לנו בדיחות. בעיקר גסות. לא להאמין מה שיוצא מאנשים כשהם ישנים…"
