צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. הכפר של לירי מלא וגדוש בדבר היחיד שבאמת חשוב: אנשים שאוהבים אותה ואחד את השני. באמת
האמת היא, שאני מתקשה למצוא את המילים שיוכלו לתאר את השבוע האחרון. אני עוד כל כך בתהליך, שיש לי בעיקר הבזקים של חלקי חוויה שהולכים והופכים לתמונה אחת, מורכבת, שלמה, של אושר. הנה כמה מהם.
נפלאות התקשורת: אם במקרה הייתם חסרי הכרה כמה ימים, או שנסעתם לחור נידח בעולם שיש בו רק איגואנות, או שחטפו אתכם לאיזה בור במעמקי האדמה, יש אולי סיכוי שטרם שמעתם שהשבוע קיבלתי תואר חדש: ביום שני בשש בבוקר הפכנו לסבא-סבתא (גאים, אלא מה?) לנכדה יפהפיה ומושלמת (שוב, אלא מה?) העונה לשם המקסים לירי. כמה יפה ונכון לאחל לה שתמיד תהיה מוסיקה בחייה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי במהלך היומיים שאחרי הלידה היה לוודא שההודעה המשמחת הועברה בכל אמצעי תקשורת אפשרי לכל העולם ואשתו, פשוט לחצתי "שלח" לכל רשימות אנשי הקשר שלי בלי לבדוק בכלל מי ברשימת המכותבים, מה שאומר שההודעה הגיעה גם למכוון הפסנתרים שלי. את גודל המבוכה הבנתי כשהתחילו לחזור ברכות שונות מכל מני אנשים שלא בהכרח התכוונתי שיקבלו את ההודעה, כמו הפקידה החביבה מהבנק שהתעקשה שחייבים לפתוח לקטנה חשבון, ומייד, כי אין לדעת כיצד יתפתח המצב הכלכלי וכדאי שתהיה לה רשת בטחון כבר מההתחלה. אמרתי לה שבלי שום קשר לנושאים כספיים, רשת בטחון זה בדיוק הדבר האחד שכבר יש לקטנה בשפע והודיתי לפקידה בנימוס.
ארוך כאורך הגלות: במוצאי שבת שעברה, כמה דקות לפני חצות, חזרנו מבילוי אצל חברים. היינו עייפים והתכוננו לשנת לילה עמוקה כשהגיע הטלפון: אמא, ירדו לי המים. במשך היום-וחצי הבאים, העברנו את הזמן בכל מני אמצעים יצירתיים. שלב הצירים הלא-סדירים הועבר במשחק א-ב של דברים טובים שיש לנו. למשל, באות א' – אהבה, המון אהבה. באות ב' – בית לגור בו. באות ג' – הג'אקוזי של דודי… השלב הזה היה כל כך ארוך שהצלחנו לשחק כמה וכמה פעמים, עם הפסקות ארוכות באמצע. שלב חדר הלידה התאפיין – בתחילתו, לפחות – בחוש הומור. בדיחות וקצת גיחוך עצמי לא הזיקו, אם כי נדמה לי שעל רותם הם קצת פחות השפיעו, כי כשהמיילדת ניסתה לצחוק אתה ולשאול – איך את רוצה ללדת, עם אפידורל או דולפינים? רותם שלחה בה מבט מיואש ואמרה: אני רוצה כבר ללדת. נקודה.
פלא הבריאה – מסוגים שונים: זו הפעם הראשונה שהשתתפתי בלידה. לא היה לי מושג איך זה באמת נראה, ואני עדיין נפעמת מהפלא הזה שהלך והתרחש מול עיני. על הלידה עצמה אפשר להכביר מילים לרוב, ולספר את נפלאות הרגע בו התינוקת נשלפה אל העולם, ההתרפקות המיידית שלה על אמה – בתי – כמו גור פועה, ועוד כהנה וכהנה. אבל הרגע שאני לוקחת אתי אולי יותר מכל, הוא הרגע שבו רותם תפסה את הגורה המתרפקת הזאת, עיניה דמעו – והיא נשאה אלי מבט כל כך גאה, כל כך מלא אושר וניצוצות, שאני בכנות לא חושבת שאי פעם ראיתי מישהו מאושר כל כך. המבט הזה בעיניה ילווה ויחייך אותי לנצח. הוא יחיד במינו.
פלא בריאה נוסף, לא פחות מפעים ומרגש, הוא התהליך שבו את רואה את הילדה שלך הופכת לאמא. את מגלה בה תכונות והיבטים שלא ידעת שיש בה, ייתכן שגם היא לא ידעה. נוסף לתינוקת, ראיתי איך נולדים בה רוך, עדינות וסבלנות מסוג חדש.
מתנת השיתוף: למרות שזה סוג היחסים שיש לנו במשפחה וסוג הקשר שמתאים לנו, אני לא שוכחת לרגע שהעובדה שרותם ותום רצו אותי ואת אמא שלו בחדר הלידה, כלל אינה טריויאלית. נכון שידענו להיות ברקע כשהם במרכז, נכון שתיפקדנו כצוות שבו לכל אחת מאתנו היה תפקיד אמיתי בתהליך, אבל נכון גם שאנחנו יודעות היטב שהם נתנו לנו מתנה שאין שניה לה, הראויה לתודה ענקית. זה בא מאהבה.
שמחת הדז'ה-וו: הספקתי כבר לעשות את הבייבי-סיטר הראשון שלי! יממה וחצי אחרי הלידה, שלחתי את ההורים הטריים לאכול ארוחת ערב שקטה בחדר הסמוך לחדרם בבית החולים, ונשארתי לשמור על הקטנה. שעה. אחרי כמה דקות, היא התחילה לצייץ. זה היה תירוץ נפלא להרים אותה על הידיים, להתיישב אתה בכסא הנדנדה ולשיר לה את כל שירי הערש ששרתי לאמא שלה כשהיא נולדה. דקה אחרי שהתחלתי לשיר, הקטנה פקחה עיניה, הביטה בי בריכוז במשך דקות ארוכות, ובערך בשיר הרביעי, לאט לאט, נרדמה בחזרה. בדיוק כמו אמה. תענוג צרוף.
ועוד לא אמרתי כלום על ההתרגשות של הסבא הטרי והכל כך מדהים של הקטנה הזאת, על התגובה המרגשת של הבנים שבתוך דקות הפכו לדודים מפנקים, על כמות התמונות שכבר יש לכולנו בסמארטפונים שלנו…צריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. הכפר של לירי מלא וגדוש בדבר היחיד שבאמת חשוב: אנשים שאוהבים אותה ואחד את השני. באמת.
עכשיו החיוך לא יורד לי מהפנים. נשאר לי לומר רק משפט אחד: שימשיך ככה, לא צריכה יותר מזה כלום.
