פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: על עכברים ואנשים


השבוע, אפילו אני נשברתי. מיקי לא רק הגיע, אלא הביא אתו את המשפחה ואת כל החבר'ה

"אסור להרוג עכבישים," אמרה סבתא שלי. "הם מביאים מזל. הם ושממיות."

מכיוון שהיא שיננה לי את המנטרה הרחומה הזו מגיל מאד צעיר, אין שום מצב שבו אני מסוגלת להרוג עכבישים או שממיות. כמובן שבדיוק בגלל זה אני ברת מזל, אלא מה?

גם עכברים אני לא מסוגלת להרוג. זה כמעט כמו להרוג את מיקי מאוס. כשמיקי או מי מבני משפחתו מפגין סימני הופעה באיזושהי פינה בבית או בחצר, מתרחשת אצלנו השיחה הבאה:

"ראית שיש עכבר? הוא השאיר סימנים בארון שמתחת לכיור. צריך לתפוס אותו." – אני.

"ראיתי כבר אתמול. הבאתי מלכודת, אבל היו רק מלכודות דביקי." – אישי-שיחיה.

"בשום אופן לא! השתגעת?! זו מלכודת אכזרית, העכברים נדבקים אליה ופשוט גוועים ברעב. זאת ממש התעללות."

ובלי ברירה, דודי הולך מחנות לחנות עד שהוא מוצא מלכודת קפיץ ישנה וטובה. בניגוד לדעה הרווחת, העכברים שמגיעים אלינו לא שמעו שהם אמורים לאהוב גבינה. בדומה לבעלי הבית, גם הם קרניבורים. חתיכת נקניק, לילה אחד – ובבוקר העכבר נלקח כלאחר כבוד אל אחד השדות בסביבה ומשוחרר, שמח, טוב לב ושבע. שיחזור למשפחה שלו, בליווי בקשה שרק לא יספר להם על הכנסת האורחים המשמחת.

אבל השבוע, אפילו אני נשברתי. מיקי לא רק הגיע, אלא הביא אתו את המשפחה ואת כל החבר'ה. קודם כל, בלילה שמעתי רחש של רגליים טופפות בגג. "יש רעשים בגג!" הערתי את הגיבור הפרטי שלי באמצע הלילה. הוא עשה טובה והקשיב במשך שתי שניות שלמות. "נדמה לך. חלמת. תחזרי לישון ובבוקר אבדוק," מלמל. מכיוון שאני עדיין ישבתי דרוכה במיטה, לא נותר לו אלא להסתפק בחיבוק הכרית עד שתגיע השינה. שלו, לא שלי.

למחרת, הם עשו חפלה על האוכל של אייס, כלב ההסקי שלנו. זה, מצדו, הביט בהם בפיהוק. הוא לא מאד אוהב את האוכל שלו, ולמרות שאי אפשר לערער על עובדת היותו כלב ולא יצור אנושי, הוא גילה גנים החשודים בפולניות כששמח להביט במישהו אחר סובל. מאוחר יותר, גיליתי לא פחות משלושה מבני משפחת מאוס שהתיישבו במרפסת והביטו בי בסקרנות מהולה בתימהון בזמן שניגנתי בפסנתר. יכולתי להישבע שהם מתנועעים לפי הקצב. כשאחד מהם הזמין לשבת בכסא הפנוי שלידו תיקן מצוי, נפרץ גבול.

כי אם יש משהו שאני לא מוכנה לסבול בשום פנים ואופן, אלה תיקנים. זה לא סתם פחד, זו פוביה. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שתיקני כל העולם לא מאוחדים נגדי. השאגה שלי כשאני רואה תיקן מעירה מתים, או לפחות את כל בני הבית כשזה מתרחש באמצע הלילה. דודי והילדים כבר רגילים לזה, ובמקום להיבהל הם רוטנים "אוף, אמא שוב ראתה ג'וק" והולכים להביא מרסס, מטאטא, נעליים ואת כל שאר הארסנל האנטי-תיקני, ויוצאים לקרב עד שהתיקן מחוסל לגמרי, כולל ווידוא הריגה. עד אז, אף אחד לא יכול לישון, ומכיוון שלבני המשפחה שלי יש הרגל מוזר שקובע שהם נוטים להיות עייפים באמצע הלילה, הם כבר מזמן הפסיקו להתווכח כשפולש כזה מגיע אלינו ופשוט יוצאים למבצע חיסול שאחריו הם בודקים שהצלחתי להירדם שוב. לא מתוך דאגה לשינה שלי. מתוך דאגה לשינה שלהם.

ועכשיו פתאום ראיתי עכברים ותיקנים ביחד?! עד כאן. בדיקה קצרה העלתה שגם אצל השכנים באשכול הגיעו אורחים כאלה (יש כאלה שטוענים שאלה חולדות ולא עכברים, ואחד טען שהן חולדות שאכלו כל כך הרבה שאפילו חתול קטן לידן). גם בואדי הסמוך וגם במרכז רננים נצפו הבלתי-קרואים. מכבים תחת התקפה. חום יולי-אוגוסט? חוסר תשומת לב לביובים השכונתיים? פיגוע ביולוגי של אחמדינג'אד? כל האפשרויות הועלו, ונגד כולן הייתה לי רק אסטרטגיה אחת: הזעקתי את העירייה שתטפל בשטחים הציבוריים, התחננתי בפני השכנים "תעשו משהו!", ולעצמי הזמנתי הדברה מקיפה, כדי שביתי ישוב להיות גם מבצרי.

הזהרתי את המדביר שיש לו אצלי עבודה קשה. הוא, מצדו, לא נבהל. "את בטוחה שיש לך עכברים ותיקנים?" שאל בחשד, כשלטענתו לא ראה שום סימני פלישה, לא בעליית הגג, לא בביוב ולא בגינה. המבט שלי הספיק לו, כנראה, כדי להבין שעדיף לא להתעסק אתי. כמות החומר והמלכודות שהוא פיזר לא יאפשרו אפילו לפרה להיכנס אלינו.

כבר כמה ימים שיש שקט. אף אחד חוץ מהנמלים לא מקשיב כשאני מנגנת, האוכל של אייס נותר בקערה ללא מגע, בלילות חזרה הדממה לשרור בעליית הגג. המצב הזה מאד משמח אותי, אבל אני בכל זאת מקווה שמשפחת מאוס לא הושמדה אלא פשוט מצאה לה מקום אחר לבלות בו. בכל זאת, מיקי.

שבת שלום,

ליאת


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד