פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: חג האחריות


אנחנו שולטים בטבע הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. לטוב או לרע? זו כבר שאלה של ערכים, ובעיקר שאלה של אחריות. זו הכוונה ב"לתת את הדעת" שלא לקלקל את העולם

ט"ו בשבט בפתח. בגני הילדים אפשר לראות ציורים מעוטרים בצמר גפן, שמתאר את פריחת השקדיות או לחילופין את ענני הגשם. אם לא בחוץ, לפחות על הקיר. כשאני אוספת את לירי מהגן, היא מצביעה על אחד הציורים ואומרת לי ברצינות תהומית שאפשרית אך ורק אצל פעוטה בת פחות משנתיים: "סבתא, יום הולדת של העצים". אחרי זה, ליד הבית, הרגשתי שהצלחנו לעצור את הזמן מלכת כשעמדנו ליד כמה עצים ושרקנו אל הבולבולים, קרקרנו מול פניו הזועפות של עורבני וליקטנו בלוט שהפך למשחק כדור משעשע מאד. מי שלא שמע צחוק מתגלגל של פעוטים מאושרים, לא שמע צחוק מימיו.

ראש השנה לאילנות. ריח תפוזים, תותים ובננות טריות מתערבב עם ריח פרחים ופירות יבשים, מרק בלילה קר ומאפה שמרים חם. כל טוב הארץ. ארבעה ראשי שנים ניתנו לנו, מספרת המשנה, אבל ראש השנה לאילנות הוא ללא ספק הטעים והריחני מכולם.

ולמה זכו האילנות לראש שנה משל עצמם? האגדה מספרת כך: שמעו העצים כי כתוב בתורה, "כי האדם עץ השדה". באו לקב"ה ואמרו: אם האדם והעץ חד הם, מה אדם שיש לו ראש השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש השנה. כיוון שדיברו האילנות דברים של טעם, קיבל את דבריהם. אמר להם: איזה חודש נקבע לכם לראש השנה? השיבו האילנות: כיוון שאנו צריכים למים, קבעהו בחודש שבט, שמזלו דלי. תחילה נקבע החג בא' בשבט, אך העצים ביקשו להעבירו לאמצע החודש, כדי שלא יחול עם ראש חודש: רצו חג שבו תשומת הלב כולה תהיה שלהם, ורק שלהם.

האילנות הבינו, כנראה, שהם יזדקקו לתשומת הלב הזו; לכך שיהיה ולו רק יום אחד בשנה שבו אנחנו מתמקדים בעצים, בפרחים, בפירות וביופי הטבעי הזה. בשאר הימים, רובנו ממהרים לחלוף על פניו ולהתעלם ממנו בקלות רבה מדי. אנחנו עוצרים להתבונן בטבע ולהשתאות ממנו ברגעים של טיול או חופשה; לחפש את מרחביו כשאנחנו מרגישים שאנחנו זקוקים לשלווה וניתוק מהרעש היומיומי; אנחנו עומדים רועדים מולו כשמתרחש איזה אירוע יוצא דופן, כמו רעידת אדמה, צונמי, סופה. אבל למרות שאנחנו טוענים שאיתני הטבע גדולים מאתנו במידה כזו שאנו לא באמת יכולים לשלוט בהם, אנחנו שולטים בהם הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. לטוב או לרע? זו כבר שאלה של ערכים, ובעיקר שאלה של אחריות.

יש להודות שבכל הנושא הזה של אחריות, אנחנו לא ממש מצטיינים. לא רק בהקשר של כבוד לסביבה.

אז שיהיה ראש השנה לאילנות. יום אחד שבו ראוי לעצור ולהזכר בדברים הכתובים בקוהלת רבא ז, כח:

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך."

צאו והעבירו את המשמעות הזו לתחומי החיים כולם, והם תמיד נכונים ושרירים וקיימים: כל מה שנקח לידינו, בין אם עבדנו קשה עבורו ובין אם הוענק לנו כמן מהשמים, לקחנו בשבילנו. להשתמש, לפתח, לנקות ולהצמיח עד שנוכל להנות מהטוב, הנאה והמשובח. לכן קוראים לזה מתנה. אבל אם נעצור בזה, רוב הסיכויים הם שההיבריס יעלה לנו לראש ונקלקל את היופי השביר הזה, בין אם נעשה זאת בהיסח הדעת, בטפשות של כוונות טובות שסורחות או בכוונה מגושמת ורעה. כדי שזה לא יקרה, אנחנו צריכים "לתת את הדעת" – ובמילים אחרות, לקחת אחריות מלאה. האחריות הזו כוללת חשיבה לעומק וזהירות ראויה של מעשים.

כי אם נקלקל, לא יהיה מישהו אחר שיתקן. האחריות על כך תהיה כולה שלנו. השאלה הגדולה היא, האם נדע לעשות זאת.

וגם על זה, אין מישהו אחר שיענה.

חג פירות שמח.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד