פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

אז מה אם אני בשמאל, אני חייבת להתלהב מהפסקת האש?


מדינת ישראל הוקמה, בין השאר, כדי שאף ילד יהודי לא יצטרך לשבת יותר כברווז במטווח בלי גיבוי של מדינה משלו, שיש לה צבא אמיתי, שיילחם עבורו ועבור איכות חייו

בדרך כלל אני מסתובבת בצד השמאלי של המפה הפוליטית. לא שמאלה עד "מרץ", אבל גם לא ממש ימינה מ"העבודה". ביומיים האחרונים, החברים שמסתובבים שם אתי מסתכלים עלי כאילו שאני החברה הכי טובה של ליברמן, או לפחות של רוני דניאל, והכל בגלל שאני לא שותפה להתלהבות הרבתי של אנשי השמאל מהפסקת האש.

לא, זה לא בגלל שאני חושבת שאסור לנו להיראות לוזרים. ממש לא מענין אותי אם אנחנו נראים לוזרים או לא. זה גם לא בגלל שאני חושבת ש"צריך להכניס להם פטיש בראש, כי הם מבינים רק כוח". מעולם לא חשבתי כך, ואלה לא מושגים שאני משתמשת בהם. בוודאי ובוודאי שאני לא מעוניינת בשום מלחמה, וגם לי כמו לכל אחד אחר יש חיילים היקרים ללבי שאני מתפללת בכל רגע נתון שלא יאונה להם כל רע. אני גם לא שייכת לאלה שמקדשים את אדמת ארץ ישראל בכל מחיר, הייתי בעד ההתנתקות ואני עדיין בטוחה שזו היתה החלטה נכונה. הסיבות שאני לא שותפה להתלהבות מהפסקת האש אחרות לגמרי.

ראשית, כבר שתים עשרה שנים שחלק נכבד מתושבי המדינה חיים בטרור מתמיד. הם חיים כברווזים במטווח, אף פעם לא בטוחים לגמרי מתי, בהינף אצבע של מישהו מעבר לגדר, תתחדש הרעה. הם חיים בטראומה מתמשכת, שאת תוצאותיה הם חשים בגופם, בנפשם ובהתנהגות היומיומית שלהם. לפני יומיים חלפתי בצפון על פני משפחה שהגיעה לנפוש לכמה ימים מאחד מיישובי עוטף עזה. הם יצאו מהאוטו, זוג הורים צעירים עם ילד כבן ארבע. "כאן אין בומים," אמר הילד לאמו בטון מתפעל. "אין כאן בומים." את ההתפעלות הזו הוא ביטא בגמגום חריף. ייתכן שהגמגום הזה היה נחלתו גם לו גדל במקום אחר. ייתכן מאד שלא. אחוז הילדים החיים בחרדות קשות, הסובלים מסיוטי לילה, המסרבים לישון לבדם, מרטיבים את מיטתם וקופצים בכל פעם שמישהו טורק בחוזקה מגירה, גבוה מנשוא. "איום קיומי" אינו רק פיסי, הוא גם רגשי, נפשי וחברתי. שום מדינה מתוקנת בעולם לא היתה מרשה שכך יחיו אזרחיה ויגדלו ילדיה. הפסקת האש הזו לא תשנה את המצב הזה. אני לא חושבת שיש לי זכות כלשהי, כאזרחית המדינה, לדרוש ממישהו שיסכים להמשיך לחיות כך. בוודאי שלא כשאני חיה לי במרכז המדינה, מקום שגם אם הוא סופג מדי פעם התקפות טרור, זה לא מתחיל להתקרב למה שתושבי הדרום סופגים.

שנית, מדינת ישראל הוקמה, בין השאר, כדי שאף ילד יהודי לא יצטרך לשבת יותר כברווז במטווח בלי גיבוי של מדינה משלו, שיש לה צבא אמיתי, שיילחם עבורו ועבור איכות חייו. עד לפני פחות משבעים שנה, היינו חייבים להסתמך על אחרים שיגנו עלינו. התוצאות היו, בלשון המעטה, הרסניות. מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל קמו בזכות התובנה הזאת. ופתאום, זה נראה כאילו התהפכו היוצרות. תפקידו של צה"ל הוא להגן על הילדים בעוטף עזה, בבאר שבע, בגדרה, בראשון לציון, בתל אביב – ובכל שאר חלקי הארץ. לא תפקידו של העורף לספוג טילים ומתקפות טרור כדי להגן על חיילי צה"ל. כן, הם הילדים שלנו, גם שלי, ואף אחד מאתנו לא רוצה ששערה משערות ראשם תיפגע. אבל הם גם החיילים שלנו, ועם כל הכאב, לעיתים אין מכך מנוס. אם האלטרנטיבה היא שכמעט מחצית מתושבי המדינה מותקפים בטילים, אז מה אנחנו עושים פה בכלל? אזעקת אמת חריפה בנושא קיבלתי רק שלשום. כששאלתי חברה אם היא מבינה את ההשלכות של החיים תחת טרור מתמשך של טילים על תושבי עוטף עזה, היא פלטה: "אז שיעזבו את האזור, העיקר שהחיילים שלנו לא ייכנסו לעזה." התגובה שלה היתה תגובה מכוננת עבורי. אם אנחנו כבר עוזבים את עוטף עזה, הרי שבגישה הזו בפעם הבאה שיהיו קטיושות על הגליל נעזוב גם אותו, ובפעם הבאה שיהיו בקבוקי תבערה ופיגועי ירי בכביש 443 נתקפל גם ממכבים וממודיעין. מה יישאר? איפה נשים את הגבול? עד לאן אנחנו מתפנים, עוזבים, נוטשים, העיקר שצה"ל לא יצטרך להלחם? בגישה כזו, באמת שאפשר לסגור את המדינה ולחזור לגולה.

"צריך לתת הזדמנות להפסקת האש הזו," אומרים לי. "התנאים הפעם אחרים." יכול להיות, אבל אני מודה שאני בתחושה קשה של דז'ה וו. אנחנו כל הזמן נותנים הזדמנויות, אנחנו כל הזמן מתאכזבים. התחלנו מקסאמים על שדרות. המשכנו בקסאמים על עוטף עזה. השלב הבא היה באר שבע, הפעם גם תל-אביב, ראשון וירושלים נפגעו. בכל פעם שאנחנו נותנים הזדמנות, המתקפה הבאה אחריה קשה יותר מקודמתה. ותסלחו לי אם אני לא נותנת אמון בכך שנציג האחים המוסלמים במצרים הוא זה שיוודא שהפעם זה יהיה אחרת.

האם כיבוש מחדש של עזה הוא הפתרון? סביר להניח שלא. אולי בכלל אין פתרון. ייתכן מאד שכדי להיות עם השולט בגורלו, המחיר הוא שתמיד נחיה כאן על חרבנו. זה לא חדש. זו לא המצאה שנולדה יחד עם החמאס, היא אפילו לא נולדה עם קום המדינה. היא היתה כאן מהרגע שהתחלנו לשאוף לעצמאות. לצערי, למרות הפסקת האש הזו, לא נראה שזה הולך להשתנות בעתיד הנראה לעין.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד