המקום מנחם.
לא, אני לא מתכוונת ל"מקום" כתחליף לשמו של אלוהים. אני מתכוונת למקום פיזי, מוחשי וממשי מאד, גם אם אי אפשר לגעת בו ולמשש אותו. זה מקום בתוכנו, שבו הצלילים תמיד יוצרים שירה, החיוך של הזיכרון תמיד זוהר, והחיבוק עוטף ברכות ובשמחה כמו צמר גפן מתוק ביום אביבי על שפת הים. זה הנפח שתופסים הרגעים המשמעותיים, אלה שמפרפרים בבטן או קופצים לקצות הפה או זולגים מהעיניים, דורשים את תשומת לבנו המלאה בכל פעם מחדש. אלה סימני הגלגלים שמסתובבים ומחשבים את משמעות המילים והמחוות. זו חתיכה ברורה שהוחתמה בחלת החיים שלנו: החתיכה ששייכת לקשר בינינו לבין אדם מסוים. המקום הזה אינו תלוי זמן ומרחב. לא צריכים להיות עם מישהו עשרים-וארבע-שבע, כדי שיהיה לו מקום כזה בחיינו. לפעמים מספיק מפגש קצר, שיחה חולפת, מבט.
כל עוד אותו אדם נמצא עמנו, אנחנו יכולים להוסיף עוד רבדים של צבעים וטעמים למקום הזה. עוד מפגש, עוד שיח לבבות, עוד רעד. עוד חתיכת חיים.
ברגע שעולם הסוף נכנס לתמונה, המקום הזה אמנם כבר לא יכול להוסיף ולצמוח, אבל הוא בהחלט ממשיך לפעום. הפעימה הזאת היא מתוקה וכואבת כאחד, כמו הצדדים השונים בעוגייה של אליס. בכל רגע נתון ננגוס בה, בצד המתוק או בצד הכואב, ובהיותם כרוכים באותה עוגייה – בדרך כלל בשניהם גם יחד. אבל אנחנו לא נוותר על הנגיסה הזו, כי היא ששולחת את הזיכרונות, החיוכים, השאלות ואפילו הדמעות של העבר שישתרגו שוב בדמנו, יזרמו בעורקינו ויחממו את הלב בנחמה: היתה לנו זכות, ופסיפס חיינו עשיר יותר בצבעיה.
"אני רוצה להשאיר איזה חותם בעולם," הוא אחד המשפטים השגורים, שלא לומר טריוויאליים, שרבים מאתנו אומרים בשלב כלשהו במהלך החיים. כמו אמירות רבות אחרות, גם "השארת החותם" היא עניין של בחירה סובייקטיבית, ששיפוטה בעיני המתבונן. לי, אין ספק: אנשים ראויים שנוגעים בחיינו, הם קסם החותם האמיתי, המשמעותי, של המקום המנחם.
אודי יקרה: המקום ינחם. במקרה שלכם, אין ספק: זו לא רק נחמה, זו זכות גדולה. של כולנו. זכרו יהיה ברוך. *לזכרו של שלמה סופר
