תוצאות חיפוש

דברים שאמרתי באירוע לעובדות ועובדי מכון דוידסון, לרגל יום הנשים הבינלאומי - שחל ממש היום: "יום האשה". שר חינוך ישראלי אחד – לא הנוכחי - אמר פעם שאם רוצים להרוג טיפול ברעיון, הדרך הטובה ביותר היא להקדיש לכבודו יום. כך זה נותן תירוץ להתעלם מהרעיון הזה בכל שאר ימות השנה. התלבטתי לא מעט בחשיבה על מה לדבר הבוקר. הלבטים האלה נובעים, לצערי, מהעובדה שגם ביום האשה וגם בכל שאר ימות השנה, יש פשוט מבחר גדול, גדול מדי, של היבטים לא פשוטים הקשורים למצב הנשים, בעולם ובארץ כאחד, שאפשר לבחור מתוכו. יכולתי למשל לדבר על הדיון שלא התקיים השבוע בכנסת על ההחלטה של השר ל"ביטחון" לאומי להפסיק את התקצוב לפורום מיכל סלה ז"ל, פורום המסייע לנשים נפגעות אלימות; יכולתי להתייחס להיבטים המגדריים המורכבים של "חרבות ברזל", שהפגיעה המגדרית שבו כוללת את ההיבטים הקשים שכולנו שמענו עליהם וגם היבטים רכים – אחד המשפטים הנאמרים שוב ושוב מאז ה7.10 הוא "ראו איזה תפקיד מדהים מילאו לוחמות, אף אחד כבר לא יוכל לערער על חשיבתן ויכולותיהן". הלוואי, אבל כמי שנולדה לסבתא שלחמה עם המחתרות ולאם שהיתה בקורס הקצינות הראשון בצה"ל, לצערי כבר ראיתי כיצד מטוטלת ה"הערכה לגבורה נשית" שבה ומתנדנדת נגדנו ברגע שניתן היה; יכולתי להתייחס גם להיבט של הכיס - מחקרים מוכיחים שבמדינות בהן השוויון המגדרי עולה, עולים גם היכולת והשגשוג הכלכלי של החברה כולה; או להזכיר את התרעומת שאני עצמי "זכיתי" לקבל מגברים שהשתתפו באחד מכנסי "מדע ומגדר" שלנו, וטענו נגדי ש"מעמד האשה לא קשור ללימודי פיזיקה" (רק גבר יכול לומר שאין קשר); או להזכיר שלמעלה ממחצית העולם עדיין דורשת מנשים להתכסות בבד ועדיין רואה בהן מכונות לידה, האכלה, ניקיון ועבודה; או על כך שלמרות רפורמות וניסיונות שונים, ב-12 השנים האחרונות, שיעור הנשים בקרב הסגל האקדמי הבכיר בישראל עלה מ-25% ל-30% בלבד. ויש, כאמור, עוד היבטים רבים. אבל אני לא אדבר על כל זה. במקום כל זה, אני מבקשת לצטט את אחד המונולוגים המרתקים שנתקלתי בהם לאחרונה. המונולוג הזה לא נכתב בתחילת המאה הקודמת ע"י הסופרג'יסטיות, או באמצע המאה הקודמת על ידי ילדות פרחים, או על ידי לוחמת זכויות נשים כלשהי ואפילו לא על ידי מנהיגה בינלאומית כמו הילארי קלינטון או אנגלה מרקל. הוא נכתב ממש, ממש לאחרונה – וזה מה שנאמר בו: "את לא יכולה להיות טובה מספיק כדי להיות נשיאה, סופרת, שופטת או טייסת, כי זה בלתי אפשרי להיות אשה יפה וגם חכמה וזה מכאיב שאת חושבת שאת לא מספיק טובה. אנחנו תמיד צריכות להיות יוצאות דופן כדי שיתייחסו אלינו, אבל איכשהו אנחנו תמיד לא מצליחות לעשות את זה "נכון". את צריכה להיות רזה אבל לא רזה מדי ואסור לך לומר שאת רוצה להיות רזה, את צריכה לומר שאת רוצה להיות בריאה - אבל אז גם להיות רזה. אסור שיהיה לך כסף, אבל גם אסור לך לבקש כסף שאת ראויה לו כי זה לא מנומס. את צריכה לתפוס פיקוד אבל אסור לך לרסק רעיונות של אחרים. את צריכה להיות הבוס אבל אסור לך להיות לא נחמדה. את חייבת לאהוב להיות אמא אבל אל תדברי על הילדים שלך יותר מדי. את צריכה לבנות לעצמך קריירה אבל תמיד לדאוג גם לאחרים. את צריכה לתרץ התנהגות גרועה של גברים, אבל אסור לך להתלונן על כך כי אז יאשימו אותך שאת מתלוננת. את צריכה להיות יפה אבל לא יפה מדי כי אז תפתי גברים של נשים אחרות ואת צריכה להיות חלק מהאחווה הנשית אבל גם תמיד להתבלט, ותמיד-תמיד להיות אסירת תודה ולהכיר בכך שהמערכת נשלטת ע"י גברים - אז תמצאי דרך להכיר בכך ולהוקיר להם תודה; אסור לך להזדקן, להשוויץ, להיות אנוכית, ליפול, להיכשל, לפחד, או לפרוץ גבולות כי זה קשה מדי, נוגד את המצופה ואף אחד לא יתן לך על כך מדליה או יגיד לך תודה. ואז מתברר שלא רק שאת טועה כל הזמן, גם הכל באשמתך. מעייף, כל כך מעייף לראות אותנו הנשים עושות הכל כדי שיחבבו אותנו." מישהו מזהה? זה מונולוג מהסרט ברבי. דווקא ברבי. יותר נכון, ברבי המתמרדת. כמה מרענן. המונולוג הזה הזכיר לי סיפור על ג'ון לנון ויוקו אונו. כשהם התאהבו ונישאו, התקשורת והמעריצים עשו את מה שעשה הגבר הראשון: הם האשימו את האשה. אונו חטפה מטחי ביקורת ושנאה והואשמה שהיא זו שגרמה לפירוק החיפושיות, לא פחות. כמה שנים מאוחר יותר, לנון ואונו כתבו שיר שכותרתו - "האישה היא הכושי של העולם". במקור באנגלית, הם השתמשו במילה nigger - מילה המוטחת כלפי אדם שהוא עבד, נתון למרותם וזחיחות דעתם של אחרים, נחות, שאין צורך להתחשב בו, שמותר לרמוס אותו ולדרוש ממנו לעשות וגם לעשות לו כל מה שאנו רוצים. מילה שנועדה להשפיל. מילה שנאסרה לשימוש. לנון ואונו מחו על כך שזה יחסו של העולם לנשים, בכל התרבויות. "האשה היא הכושי של העולם". תחנות הרדיו סרבו להשמיע את השיר. הם פחדו שמישהו ייפגע מהשימוש במילה כושי. הם לא פחדו שהנשים ייפגעו מהאמירה שהן עבדים. לא, נשים ממש אינן הקבוצה היחידה הנאבקת על זכויותיה. אנחנו עדיין מחזיקים בתפיסות המובילות להתנהלות מחפירה כלפי קבוצות מסוימות, ועדיין שבויים בפחדים הגורמים לנו להדיר קבוצה זו או אחרת מתוכנו בתירוצים שונים. השינוי במעמדם של קבוצות שונות הוא תמיד איטי, קשה, דורש שינוי תרבותי ותלוי בראש ובראשונה בחינוך. כן, גם זה חלק מהתפקיד שלנו – שוויון מגדרי במגוון התחומים של החינוך המדעי, כדי שזה יוביל לשוויון מגדרי בכל התפקידים הקיימים, לפחות כשיעורנו באוכלוסייה: תארו לכם עולם שבו 50% מאנשי המדע הם מדעניות, שבו המספר המחפיר של 3 נשיאות של מוסדות אקדמיים מאז הקמתם מזנק לגובה, עולם שבו 50% מהמנהיגים השונים – בביטחון, בכלכלה, באמנות, במוזיקה, ברפואה – הן נשים, ושגם 50% מאנשי החינוך ומקצועות הסיעוד השונים יהיו גברים. זה יהיה עולם שבו הברכה המקובלת לאישה מצליחה בתחומה כבר לא תהיה שהיא "אחלה גבר", אלא שהיא פשוט "אחלה". לא מתוקף היותה אשה, אלא מתוקף הצלחתה. אסיים בלקח של הסיפור שאני תמיד מספרת: בכל יום, כל אחת מאתנו צריכה לזכור לשאול את עצמה - מי אני, מה אני עושה פה – ואיך אני יכולה לעשות שיהיה לכולנו, נשים וגברים כאחד, טוב יותר.

אומרים שהנקמה הטובה ביותר במישהו שהשליך אותך לתחתית הבור, היא ההצלחה. אם זה היה נכון, יוסף יכול היה להיות הנוקם האולטימטיבי בהיסטוריה. לאחר הבגידה הנוראה של אחיו, הבור, העבדות, עלילות השווא, הכליאה, מתוך האובדן והכאב הגדולים הוא הצליח לטפס ולהפוך לאיש החזק ביותר בעולם העתיק. כל חלומותיו התגשמו בזכות עצמו ויכולותיו האישיים. וכשעומדים לפניו אלה שפגעו בו יותר מכל, מה יותר מתבקש מלהפגין מול אחיו הרעבים, המתרפסים, העלובים ובעיקר הבלתי חושדים את מרומי מעמדו והתגשמות כל חלומותיו. נקמת המצליח. זה סוג הנקמה שיכול להתאים לא רק לאדם, אלא גם לעם. עם שקעקעו את עורו, שהעבידו, הרעיבו והתעללו בגבריו ובנשותיו, שהשליכו את ילדיו לאש - קם מהאפר הנורא וכנגד כל הסיכויים הקים את אחת המדינות המתקדמות בהיסטוריה. נקמת המצליחים. ואז מגיעה פרשת "וייגש" ומספרת לנו משהו מרתק: כשיוסף מגלה לאחיו מי הוא, הוא לא עושה זאת מתוך נקמה, יוהרה ואפילו לא מתוך תוכחת ההצלחה. ה"אני" של יוסף אינו "אני יוסף, אני הנחיתי, אני הוריתי, אני עשיתי". ה-"אני יוסף", נאמר מתוך בכי. יוסף בוכה. המנהיג הדגול, האדם השני החזק ביותר בכל העולם העתיק, אינו מתבייש בבכיו. יוסף חושף מנהיגות מרתקת כשהוא מוכיח שלצד היותו אסטרטג דגול, בעל חשיבה לוגית לטוות ארוך – לצד כל אלה, אין לו שום בעיה להפגין מופע שכל-כולו רגש. א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף ( בראשית, מה', א'-ג') יוסף בוכה את הבכי הכי גדול שיכול להיות, בכי שכל מצרים שומעת, בכי שבו קרביו נשפכים בפני אחיו. ובמקום הכל כך רגיש ואמיתי הזה, צומחת הנוכחות החזקה ביותר שלו, והוא אומר: אני יוסף. אני יוסף. אני החלומות, הכישרון, מה שעשיתם לי, מה שאחרים עשו, מה שנהיה ממני, מה שנכון ומה שלא, היוהרה, יכולת ההובלה והתכנון לטווח ארוך, הכאב והאהבה וגם הבכי. כל המכלול הזה, הוא אני. אני יוסף. במקום נקמה, אנחנו מקבלים נוכחות זוהרת של מודעות הדורשת מבט ישיר בעיניים, היגיון, רגש וקבלת אחריות. אנחנו מקבלים מנהיג. מכאן ואילך, שום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה קודם. "וייגש" אומרת לנו שיש רגעים מסוימים, נוראים וגדולי-הדר כל כך, שהם ראויים לכך שנתעכב עליהם. שנכיר בהם, שנתאמץ עבורם מול כל הקושי והכאב, בלי לוותר. ואז, מספרת לנו התורה, אחרי הבכי של "וייגש" – יש סיכוי שנזכה ב"ויחי".

(דברים שאמרתי כברכת החג לעובדי מכון דוידסון) אני לא הולכת לדבר היום על חינוך מדעי. אני רוצה לדבר על חנוכה, על חנוכה בישראל, ובמילה אחת – על ציונות. אנחנו שרים "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים." נתעכב רגע על המשפט הזה. נתחיל מהחלק הראשון - ניסים ונפלאות. עד היום, בכל פעם ששאלו אותי מהו נס, עניתי – מדינת ישראל. מדינת ישראל היא נס. כשאני אומרת את זה, תמיד יש מי שמעיר לי שישראל אינה נס, מכל מיני סיבות – כי אנחנו עובדים מאד קשה כדי לבנות אותה, כי אנחנו מקריבים כל כך הרבה כדי לקיים אותה, כי היא כן או לא עונה על הציפיות של מישהו כזה או אחר. אבל אני תמיד שבה ומתעקשת שמדינת ישראל היא נס, ומאז ה-7 באוקטובר, אני חושבת שישראל אינה כלולה רק במשפחת הניסים, אלא גם במשפחת הנפלאות. כדי להבין למה אני מתעקשת על כך, אני מבקשת להביא לעזרתי את המילון. נס מוגדר במילון כ"אירוע יוצא דופן, שאינו ממלא אחר חוקי הטבע". במשך יותר מ-2,000 שנה, "חוקי הטבע" מיקמו את העם היהודי כעם החי בגלות. עם חסר בית ריבוני. תמיד מיעוט, בדרך כלל נרדף, לא שייך; עם הנתון למרותם של אחרים, שניתן להתעמר בו, לשלול את זכויותיו, לעשות לו כל מעשה נבלה שאנחנו לא רוצים להעלות בדעתנו, להורגו. תמיד שעיר לעזאזל. גם במקומות ובתקופות שבהם נראה כאילו אנו מקובלים, שווי ערך, חלק מהכלל – גם אז, קמו עלינו בדרכים האפלות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. אלה היו "חוקי הטבע" שלפיהם חיינו. רוב הזמן הזה, קיבלנו בהכנעה את ה"חוקים" הללו, נושאים תפילה ותחנונים שיעבור הזעם, עוברים מבית מוכר לבית חדש עד הפוגרום או הגירוש הבא, ממתינים בשקט לגאולה, לעתים אף מכחישים שהרוע מרחף סביבנו. כמעט אף פעם לא הגבנו, ובוודאי שלא הגבנו כמו עם השולט בגורלו. כן היה לנו הומור יהודי - שלום עליכם טען שמצבנו כעם הוא הסיבה האמיתית לכובעים ולכיפה שלראשנו, כי אנחנו תמיד מוכנים לקום וללכת לאיזה מקום – או, כפי שתרגמו אותו לברודווי, אנחנו כמו "כנר על הגג", כי שלא כמו פסנתר, כינור אפשר לקחת ממקום למקום כשנופלים מהגג הבלתי יציב הזה שאנחנו חיים עליו. לפני 140 שנה קמנו, העם היהודי כעם, והתחלנו להתנהג בדרכים שלא היו מקובלות עבורנו והיו בלתי צפויות בעליל. במושגים עכשווים - שינינו את הקונטקסט. התחלנו לדרוש את זכויותינו הלאומיות, את זכותנו לשוב אל מולדתנו ולבנות בה בית לאומי, מקום משלנו; דרשנו עצמאות והכרזנו עליה ברגע הראשון שניתן היה; הבהרנו שכל יהודי בעולם הוא בעל זכות לחיות במדינת ישראל, כי אין יותר מצב שבו ולו גם יהודי אחד ייאלץ לנדוד בין אוקיינוסים וימים מבלי למצוא יבשה שירשו לו להניח עליה את כף רגלו; ולמדנו כיצד להגן על עצמנו, ובמידת הצורך – ולצערנו, לפעמים גם ללא צורך - לתקוף. אכן, התנערנו מ"חוקי הטבע" ויצרנו שרשרת אירועים יוצאי דופן בעוצמתם, שלא מילאו אחר החוקים שהיו קיימים עבור העם היהודי עד אז ושהובילו לאירוע שיא – הקמת מדינת ישראל והמשך העבודה על קיומה. זאת לגמרי ההגדרה של נס. המילה "נפלאות" היא משהו אחר. היא נגזרת מהמילה "פלא", שמשמעותה שימוש מסתורי בכוחות על-טבעיים, שימוש שיכול להיות טוב או רע. עד ה-7 באוקטובר, חשבתי שמדינת ישראל איננה נופלת תחת הגדרה זו כי אין כאן שום שימוש בכוחות על-טבעיים. טעיתי. היה לי כנראה נח לשכוח מכך שאפילו היום, אחרי 2000 שנות גלות קשות ורצחניות ואחרי שואה ואחרי 75 שנה של מדינה ריבונית וקיבוץ גלויות ממדינות שהמשיכו להתעמר בנו ורק חיפשו להיפטר מאתנו ואחרי ה-7 באוקטובר, המדינה הקטנטונת הזו - שהיא בעלת הישגים יוצאי דופן כמעט בכל תחום שתוכלו לחשוב עליו, מהפרחת מדבר וחקלאות מתקדמת דרך המצאות טכנולוגיות ורפואה מתקדמת ואמנות ויצירה ומוזיקה וחברה שגם אם היא רחוקה מאד מלהיות מושלמת וגם אם הטעויות שלנו לעיתים קשות ומעוררת כעס ומחלוקת קשה – אחרי כל זה, עדיין יש רבים מדי בעולם שעבורם, המדינה הקטנה והמסובכת והצפופה והיחידה הזו שיש לנו, הקיום שלה ושלנו שנויים במחלוקת. לא חשבתי עד כמה כל אלה דורשים כוחות על טבעיים המעידים על כך שאנחנו לא רק נס, אלא גם פלא. לפני כמה שנים פגשתי קבוצה של נשים צעירות, שהגיעו לישראל מתרבויות שונות מאד משלנו. נשים משכילות, בעלות מקצועות חופשיים וקריירות, שהגיעו לכאן למשך שנה, במטרה ללמוד ולהכיר אותנו ולסייע בפיתוח קשרים בינינו לבין מדינות מוצאן. במהלך הפגישה, שאלתי אותן - "מה מוצא חן בעיניכן במיוחד בישראל" – ובעיניהן נדלק ניצוץ. האחת אמרה שזה המגוון האנושי והתרבותי, שיצר אצלה תחושה של הפריה מתמשכת. השנייה טענה שהיא נדלקה מכך שהמילים הראשונות שהיא למדה היו חוצפה, בלגן ומגניב, כי זה מה שצריך כדי לפרוץ ולשגשג. והשלישית ניסתה לסכם בקצרה: "אתם רוצים לדעת מהי ישראל? ישראל היא המדינה שחושבת מחוץ לקופסא. היא זו שקופצת למים, גם אם אף אחד בכלל לא ביקש ממנה לשחות." ואז היא עצרה רגע, חייכה ואמרה: "ישראל גרמה לי להאמין שוב בניסים." נזכרתי בשיר שכתב עלי מוהר: ישראל "חזקה יותר מכל חסרונותינו". אני רוצה להאמין שהוא צדק. בשנה האחרונה, אני חושבת על כך בכל יום. רוב הזמן אני מסוכסכת וחצויה עם עצמי. מצד אחד אני נפעמת מהסיסמא "יחד ננצח", מצד שני אני מלאה חרדה מול איומים מבית שגורמים לי לתהות למה בדיוק מתכוונים כשאומרים "לנצח" ואיך נדע שהניצחון הזה הגיע, ומיהם בדיוק אלה שכלולים ב"ביחד" ההזה, שאתם אנחנו מתכוונים לנצח. אני זועמת כשאני ניצבת מול הרוע המזוקק מבחוץ, שהרים את כיעורו הרצחני,  ומול האנטישמיות ושנאת ישראל ששוטפת שוב בגלים גבוהים שלא חשבתי שאראה שוב כמוהם בדורי, ואני זועמת לא פחות כשאני צופה בחדלון, בניצחון הבינוניות ובקריסת מערכות של המדינה. אני מרחפת על גלי תקווה כשאני צופה בחברה האזרחית, בבני הנוער והילדים שלנו, מבורכת בהצלחה ובמצוינות בחלקות אלוהים קטנות שכולנו שותפים להן, ומבקשת בכל יום עם כולם כל הזמן כי אי אפשר להגזים בכמות הפעמים שמבקשים את זה שרק יחזרו כבר כל החטופות והחטופים והלוחמים והלוחמות שלנו ושיחלימו הפצועים וכולם באופן מלא, במהרה ובשלום. מה שמוביל אותי אל החלק השני של המשפט – "אשר חוללו המכבים". כי המשפט הזה מדגיש שאת הניסים והנפלאות האלה, חוללו אנשים. ויותר מכל דבר אחר, רגע אחרי שאנחנו מזדקפים טיפה לאור הזכות הזו, להיות מחוללי ניסים ונפלאות, הדבר שהכי קריטי לזכור הוא שזו אחריות מחייבת – ולפעול לפי האחריות הזו. כי לאבד נס ופלא אפשר ברגע, אבל להגשים אותם לוקח דורות. בחודשיים האחרונים, מכון דוידסון הוא מקור ברכה המיישם את האחריות המחייבת הזו – והוא כזה בכל הרמות, האישית והמקצועית כאחד, כי לצד חרדות, קשיים, קונפליקטים וכאב אישיים שלא פסחו על אף אחת או אחד מאתנו, עובדי מכון דוידסון הופכים כל אבן, קודם כל כדי לוודא שהעשייה השוטפת – הפיזית, הלוגיסטית והדיגיטלית, כל העשייה - תעבור את ההתאמות והשינויים הנדרשים כדי שנוכל להמשיך ואף לשגשג. במקביל ובנוסף למשימות השוטפות, רבים מכם הצטרפתם לעשייה שהיא מעל ומעבר, לאתגרים של עשייה ייחודית, שלא תוכננה מראש ושמתפרסת הן פנימה לתוך דוידסון והן לאורכה ולרוחבה של הארץ, ממשלוח אישי וישיר עד לבית של הערכה מיוחדת לעובדינו שהם או בני משפחותיהם הישירים הם חלק מכוחות הביטחון והלוחמים, דרך עבודה רציפה, גמישה ומאד סבלנית מול מרכזי מפונים וקהילות שנפגעו ועד קיום פעילויות על כל הכרוך בכך, בהצלחה ובמסירות שאפילו החות'ים לא הרתיעו. על כל אלה, אנחנו מבקשים לומר תודה מיוחדת. אף אחד מאתנו לא יודע מתי ייקלו המים. אנחנו עובדים קשה, לעיתים קרובות סביב השעון, כדי להמשיך ולהציע את המיטב שיש לנו. המכלול הזה הוא הסימן הטוב ביותר לכך שהנס והפלא הזה ששמו מדינת ישראל עדיין נמצא בעיצומה של עבודה. אני מזכירה לעצמי בכל יום שכמו בפרקי אבות, גם אם אין באפשרותנו ליטול אחריות על כל המלאכה, אין לנו זכות להיבטל ממנה. אז אולי לא התכוונתי לדבר היום על חינוך, אבל בעצם זה מה שיצא. וזה, כנראה, גם מה שייקח אותי אל ההמשך. להמשיך לנסות לעבוד על הנס הזה, גם אם זה קשה, גם אם זה נגד הזרם, גם אם זה לעתים אפילו קצת מייאש. כל דבר אחר, יהיה וויתור על הנס והפלא הזה, שנקרא מדינת ישראל. ולכך, אסור לנו להסכים. שיהיה חג אורים מלא אור, בשורות טובות – וניסים ונפלאות.

"Happy Hannukkah", wrote some friends - all from overseas. While the blessing is well intended, heartwarming and embracing with care and concern, these days most Israelis aren't using it. This year we are not having a happy Hanukkah. Just a Hannukkah. It can't be a happy Hannukkah as long as more than a hundred of our kidnapped civilians are still in the hands of Hamas, and from what we know through the stories of those who were saved, we are going out of our minds trying not to think that those who are still captive are undoubtedly going through torture and cruelty that no one should experience. It can't be a happy Hannukkah when our soldiers - all our sons, daughters, spouses, friends - are still fighting for our basic right to live without terror lurching in our own back yard. We can't be happy when every single day, we wake up fearing the news, knowing we will hear about our casualties, news that break our hearts and that continue to haunt and pursuit us during the day as news of another, then another, hits our stomachs. It can't be a Hannukkah filled with light when every day, new horror stories expose us to more and more testimonies of the cruelty, vicious evil that was done to us on Oct. 7th by Hamas, knowing that the venom of these terror groups is still trying to get us, ready to strike again whenever possible. We can't be happy while witnessing how once again, antisemitism is rising its ugly head in the most unexpected places across the globe, stating loud and clear that we should be eliminated from the world, that it's ok to kill, rape, torture and behead us as long as it's "in context". After these racists try living in "the context" that we live in first, then they will be allowed to explain how experiencing terror depends "on context". Good luck. We won't have a happy holiday as long as every unexpected sound - a door slamming, a box falling, an airplane passing - makes us all jump, look around for the closest saferoom, and go back to our activities only when we understand it was a false alarm. We won't have a happy holiday as long as so many times, it isn't false. We are fighting a just war. We refuse to compromise our own survival and resilience. We are aware of the voices who once again blame Israel and our very existence for - well, everything, but frankly we don't give a damn. Let them live with Hamas in their yards and we'll see how far they get. While these are these voices exhibit blind, righteous hypocrisy, we do not: we know we have many faults, we know we have made some bad mistakes and misjudgements. We are paying the highest price for it. We also know that we must amend and rebuild. No one is perfect, neither are we. But we have no doubt that we are on the side of humans who live by the values of life, doing good for the benefit of mankind, and of freedom from fear and terror as basic human rights. These are rights worth fighting for, rights that we are all entitled to enjoy. Even Israelis, even Jews. Today, as I traveled through this hurting, multicomplicated and beautiful country of mine, I looked at everything we have achieved. The vibrant and multifaceted culture, science, hightech, agriculture, medicine, music, art. It's all here to stay. And I knew that we will continue to make sure that we bring as much light as we can. It's what we Jews do. It's what we have been doing for centuries. We have no intention of stopping now. May the light of Hannukkah shine and lead us to better days ahead.

התבוננו בציור המלווה את הפוסט היום. לכאורה, מדובר בציור של משהו מאד יומיומי ומוחשי, חלק מהחיים של כולנו: זוג הורים משכיב את ילדיו לישון. האם מכסה את הילדים, האב מתבונן בהם, בידו עיתון מקופל. סיטואציה שלווה של משפחתיות בטוחה ויסודית. התבוננות עמוקה יותר בציור תגלה שהכותרת הראשית של העיתון מכריזה על ההפצצות הכבדות של הבליץ בלונדון. באותה שנייה, כל הסיטואציה מקבלת ממד אחר, כי במרחק לא גדול מאותו חדר שינה שליו - אנשים רבים לא בטוחים שהם וילדיהם יתעורר בבוקר. הסיטואציה השלווה הופכת באחת לשברירית, מתפוררת בקלות, כזו שנותנת מכה קשה בבטן ומעוררת אימה. הציור הזה שייך לאחד מארבעה שצייר האמן האמריקאי נורמן רוקוול בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. קצת רקע: ב-1941, ערב הצטרפותה של ארה"ב למלחמה, נשיא ארה"ב, פ.ד. רוזוולד, נשא את הנאום הנשיאותי המסורתי על "מצב האומה". הוא כבר ידע שארה"ב תהיה חייבת להצטרף לבעלות הברית במלחמתן נגד הנאצים, וביקש באמצעות הנאום להכשיר לכך את הלבבות של רבים, שזכר נוראות מלחמת העולם הראשונה גרם להם לומר ש"המלחמה באירופה אינה המלחמה של אמריקה". הנאום המבריק ידוע בשם "נאום 4 החירויות", בו הגדיר רוזוולד 4 חירויות, זכויות היסוד שכל איש ואשה בעולם - ללא הבדלי דת, גזע, גיל, מגדר או מקום גיאוגרפי - זכאי להם: חופש הביטוי, חופש הפולחן, חירות ממחסור וחירות מפחד. שנתיים מאוחר יותר, רוקוול ביטא את החירויות האלה באמצעות ציוריו. התבוננו כעת שוב בציור של "החירות מפחד": כמעט בהיחבא, רוחש כנחש מאיים על גבי כותרת שלכאורה אינה חלק מרכזי בציור, רוקוול קולע בדיוק במרכז הלב שלנו כשהוא משרטט בהינף מכחול דק את הפחד האנושי הבסיסי, הגדול ביותר, שלנו - הפחד מפגיעה קשה, עד כדי אנושה, בעת ובעונה אחת בהווה ובעתיד הכי אישי ורגשי שלנו: הביטחון שלנו ושל ילדינו; ונותן לנו לזכור שזו בדיוק הסיבה האחת, היחידה, שבעבור השגתה ראוי להילחם. כל מי שמכיר את המיתולוגיה וההיסטוריה של העם היהודי, בצירוף האירועים בחודשיים האחרונים, יודע שאנחנו כנראה הקבוצה הכי מומחית ולצערנו גם מנוסה בפחד הזה. אין לנו שום חירות ממנו. פרשת "ויישלח" מאירה את החירות מפחד באור אחר. יעקב עומד לפגוש את עשיו, והוא מפחד עד הנים האחרון שבגופו ובנפשו. אחרי שרימה אותו וברח ממנו שנים רבות לפני כן, ליעקב אין מושג מה עומד לקרות. הוא די בטוח שאחיו הגדול והחזק מתכנן להתנקם בו נקמה כואבת ואלימה, והוא לא מסתיר את האימה שהוא נתון בה. אלא שכאן מתברר שבניגוד לעבר, הפעם יעקב לא בורח. הוא לא עושה סיבוב פרסה. הוא מכיר במצב המסוכן שבפניו הוא ניצב. הוא מתכנן ומתכונן באופן פעיל ומפורט עד כמה שניתן, ובכך מלמד אותנו שהדרך להתמודד עם פחד היא באמצעות חשיבה ביקורתית ועשייה מיטבית. אנחנו גם לומדים שכל תכנית היא בסיס לשינוי, כי כשהמציאות עצמה מגיעה, עשיו עושה את הדבר האחד, היחיד, שיעקב בכלל לא ציפה לו: עשיו רץ אל אחיו הקטן, נופל על צווארו בחיבוק – ושניהם פורצים בבכי. יעקב מוכיח לנו שפורצי גבולות הם אנשים שמפחדים בדיוק כמו אחרים, אבל במקום לתת לפחד לנהל אותם, הם מנהלים אותו. אמרו מעתה: החירות מפחד, היא החירות לנהל אותו למרות קיומו. אולי לכך התכוון ג'ורג' ברנרד שאו כשאמר בציניות האופיינית לו ש"חירות פרושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם". ואולי לכן המקרא מלמד אותנו שבצד השני של ההתמודדות עם הפחד, יכולים לחכות לנו חיבוק אוהב ובכי של געגוע. שיהיו לכולנו בשורות טובות של שקט וביטחון.

פרשת "תולדות", לידתם וגדילתם של יעקב ועשיו. הזדמנות להתבונן בסיפורם בראי התקופה. מהרגע הראשון אין להם ברירה, כי הם שניים שחולקים מקום אחד. השלם שהם יוצרים הוא מורכב, ומקומם בתוכו הפכפך. הם מתרוצצים יחד ברחם, ולמרות שכל אחד מהם שונה מהשני, למרות שכל אחד מהם מייצג תפיסת עולם המתבטאת באופי, דרכי חיים, ערכים והתנהגות שונים מאד, כבר מהרגע הראשון אומרת לנו התורה – אל תתבלבלו. הם אמנם שניים, אבל הם ילידי אותה בטן, אותה לידה, אותו זוג הורים. אמנם האחד פרץ החוצה ראשון, אבל השני הוא המשכו הישיר כשהוא אוחז בעקבו. כך גם בהמשך. הקול- קולו של האחד. קול אינו משהו גשמי. הוא ביטוי של מחשבה, של תקשורת, של רוח האדם. והידיים? ידי השני. ידיים הם עשייה, יצירה. יעקב ועשיו אחוזים זה בזה על כל הרצף שביניהם. בכל אחד מהם יש משהו מהשני. יעקב לא מהסס לשקר ולרמות את אביו, משתמש בידיים כדי לזכות ברצונו. שנים לאחר מכן, בפרשת "וישלח", עשיו יראה את אחיו, ירוץ אליו, יחבק וינשק וייפול על צווארו בהתרגשות – ולא יתבייש לפרוץ בבכי מול כולם. בלי המעשה, הרוח תחלוף ותיעלם. בלי הרוח, מעשי הידיים יהיו ריקים ונטולי משמעות. יחד, הם המעגל השלם שנקרא אדם. המעגל הזה נמצא בתוך כל אחת ואחד מאתנו. יתרה מזאת – סיפור הפרשה מציג בפנינו את השאלה האמיתית, היחידה החשובה באמת: מה האיזון בין כל חלקי המכלול הזה שאנו בוחרים לבטא בכל רגע נתון. את זה, קובעים על בסיס מצפן הערכים המובילים אותנו. נדמה שעד היום הם מתרוצצים בנו, זה אוחז בעקבו של זה. ברצותנו, האחד גובר; ברצותנו, השני. מכלול הרצף הזה נמצא בכל אחד מאתנו, אבל הבחירה - נתונה. בימים אלה, בהם הבחירה באיזון הנדרש קשה במיוחד, אני מוצאת את עצמי עוצרת מדי יום ונזכרת בשיעור שלימדה אותי סבתי (שהיתה רוויזיוניסטית, אבל זה לפוסט נפרד) – "מגל וחרב. בניה, יצירה, תחבולה והגנה, אם צריך אפילו התקפה. כל זה נכון וחשוב, אבל תזכרי תמיד שבסוף, מה שחייב להוביל זה הערכים שלנו, שהם הפוכים משל אויבינו. אסור לנו להיות כמוהם. אם זה יקרה, הם ניצחו. אנחנו טובים יותר, וכאלה אנחנו חייבים להישאר." משהו למחשבה. שתהיה שבת של ביטחון ובשורות טובות.

ערב ראש השנה אצלנו הוא תמיד ערבובייה של רגשות והרהורים שונים. שמחה על השנה החדשה. ציפייה לקראתה. זו הזדמנות משמחת להתחדשות וצמיחה, למרות שמי שמכירים אותי יודעים בוודאות שאני לא מתחברת לשינויים :-) שמחה על יום ההולדת של רועי שלנו - כשהוא נולד בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, הודעתי שיש גבול לכמות הארוחות המשפחתיות שאפשר לעשות בתקופה כל כך קצרה, הקרפיונים ושאר ירקות מוחים ולכן נחבר שמחות ונחגוג לו תמיד בערב ראש השנה. אנחנו עושים את זה כבר 35 שנה (כן יירבו עד 120, אהוב שלנו :-)) וישנו גם הזיכרון הזה, של ערב ראש השנה שבו נאלצתי להסיר את אחת הצלחות משולחן החג, כי אמי החליטה שימי החג הם בדיוק הזמן להיפרד מאתנו. לצד כל זה, משהו אחר מרחף לי באוויר. אני מוצאת את עצמי מהרהרת יותר ויותר על דור סבי-הסבים שלי, שהגיעו לכאן בשנות השמונים של המאה ה-19, או בשנות העשרים של המאה ה-20; ועל ההורים של דודי, שהגיעו לפה היישר מהתופת; והם כולם הגיעו בלי כלום, עבדו קשה מאד, לא קיבלו ולא דרשו דבר - מלבד חירות ואת ההזדמנויות שהיא מאפשרת. ומההזדמנויות האלה הם יצרו ובנו הרבה מאד יש מתוך הרבה מאד אין. לא בחופזה הם הגיעו, ולא מתוך חופזה נשארו. לא מתוך הכרח, גחמה או היסח הדעת, אלא מתוך רצון יוקד להקים פה חברה טובה וצודקת יותר מכפי שעזבו בארצות מוצאם ורודפיהם; מתוך אמונה בוערת ביכולת אנושית, שעיקריה נכתבו באותה מגילה, שחובבי קוהלת טוענים שהיא הבל הבלים. היא לא נכתבה בחופזה. בדם אלפיים שנות נכתבה. וכן. זה מחייב. מהרהרת, ומסתכלת עלינו. על העכשיו וההמשך. וזה כבד מתמיד וגם מעורר גאווה עיקשת מתמיד. מהרהרת וחושבת לעצמי - כנראה שמכל אלה, בנויה תקווה. כי תקווה היא לא תפילה פסיבית. תקווה היא חזון מעשי. וחזון מעשי, זה משהו שהסבים וההורים שלנו העניקו לנו בשפע. אז מה אנחנו מבקשים, באמת מבקשים, שיקרה השנה? התשובה לשאלה הזו היא מאד אישית, גם כשהיא מתייחסת לרמה הלאומית הרחבה יותר. השנה, יותר מבעבר, היא דורשת הסתכלות אמיתית וכנה לא רק על השכבה של מה אנחנו רוצים שיקרה, אלא על השכבה העמוקה יותר, של הלמה אנחנו רוצים שזה יקרה - במילים אחרות, על שכבת הערכים שאנחנו דורשים שיובילו את שנותינו כאן ואת המתרחש בהן. אשר לי, ערכיי כתובים בה, באותה "מגילת החופזה". מגילת העצמאות של מדינת ישראל היא מגילת הרוח היהודית-דמוקרטית שלי. ולא, גראוצ'ו. אם זה לא מוצא-חן בעיניך ובעיני אחרים, אין ולא תהיה לי מגילה אחרת. לא אכפת לי כמה זמן לקח למייסדי המדינה - "37 האנשים שלא נבחרו" - לכתוב אותה. אני מקבלת אותה בכל יום, מוכנה להתחייב לה שוב בכל רגע, בלי למצמץ או להסס. זה לא בגלל שהיא "נכפתה" עלי. להיפך. זה בגלל שהיא עד כדי כך יסודית בעורקיי. הערב, בארוחת החג אצלנו, נבקש מכל אחת ואחד מהנוכחות והנוכחים לבחור את הערכים המרכזיים שהיא והוא מבקשים שיובילו אותם השנה, ולהסביר מדוע זה חשוב בעיניה ובעיניו. כן, ככה. בחופזה של ערב אחד. גם ממצרים יצאנו בחופזה, ועד היום אנחנו שבים ומספרים על זה. שנדע לעשות את הנדרש כדי שגם בשנה הקרובה ובעוד רבות שיבואו אחריה, אלה יהיו ערכים שנחיה לאורן - פה, בארץ חמדת אבות. שנה טובה ומתוקה לכולם!

פרשת "כי תבוא" נפתחת בתיאור מדוקדק של מה שעלינו לעשות וכיצד מצווה עלינו לחיות ברגע שהגענו לארץ המובטחת. ראשית, אנחנו צריכים להודות על הפרי הראשון. לא הכי יפה, לא הכי מתוק, לא הכי גדול. הראשון. זה שפילס דרך וצמח מתוך כל ההשקעה שלנו, מתוך כל הקשיים שלנו, מתוך ההתאקלמות והעבודה. זה הפרי שמסמל את ההבטחה לעתיד. סיפורי התורה אוהבים להשתמש בסמלי עתיד בהקשרים שונים, והביכורים הם אחד היפים שבהם. מרתק לחשוב שהדבר הראשון שאנחנו נדרשים לעשות בארץ המובטחת, הוא לעבוד עבודת כפיים ולומר תודה על תוצאותיה הכי גשמיים. איזה קונספט מעניין. את הפרי הראשון מביאים אל הכהן אשר יהיה באותו זמן. אין שום הגדרה לגבי מי הכהן הנדרש, מה תכונותיו, מה הייחוס המשפחתי המדויק שלו. למעשה, לא חשוב מי הוא יהיה – כי הכהן המנהיג הוא לא הסלב כאן. המעשים, ההשקעה ותוצאותיה הם אלה שאנו מעלים על נס. המנהיג לא יכול להאפיל על העשייה עצמה. היא זו שחייבת להיות במרכז, נראית לעין כל. גם זה קונספט מעניין. ואז, מופיע הפסוק שהוא אחד הפסוקים החשובים ביותר בכל התורה כולה: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" (פרשת "כי תבוא", דברים כו, יב). הפסוק הזה, מגדיר את ערכי השלטון על פיהם העם ומנהיגיו חייבים לחיות: הערכים החשובים ביותר, במלוא חריפותם, הם בהקשר של המיעוט וזכויותיו. כל אלה שאנחנו חייבים לדאוג להם ולרווחתם לצד פרי עמלנו. התורה מתעקשת לציין אותם באופן מפורש ומפורט: לוי, גר, יתום ואלמנה. הם המיעוטים השבריריים, הנזקקים ביותר. אלה שאין להם נחלה או עובדים שיעבדו אותה, אלה שאינם שייכים ללאום של הרוב אבל חיים בקרבו, אלה שגורלם הרע להם ואין מישהו קרוב שידאג להם. וכדי להדגיש את זכויות המיעוטים האלה עוד יותר, כתוב שהגר, היתום והאלמנה יאכלו דווקא בשער. זה לא מקרי: השער הוא המקום שמבטיח שאף אחד לא יוכל לומר שהם לא קיימים. לא ניתן יהיה להיכנס אל עצמנו או לצאת למרחב, מבלי לראות שהם שם ולדאוג להם. אם לא מצאנו גר ויתום ואלמנה שאוכלים בשערינו, זה לא בגלל שהם לא קיימים. זה בגלל שהתעלמנו מהם. את זה, פרשת "כי תבוא" אוסרת. זו הדמוקרטיה במיטבה, עוד לפני שבני האדם המציאו את המושג עצמו. אמרו מעתה: מדינה יהודית, משמעה מדינה דמוקרטית. כל התורה כולה היא "ואהבת לרעך כמוך"לצד פסוק יב בפרק כו בספר דברים. העגלה של מי שמזלזל או מוותר על אחד הנכסים האלה, היא עגלה ריקה. רק אז, היהדות שלנו שלמה. ואת השאר – צאו ולמדו.

עד יום מותה, סבתי נהגה לנהל שיחות ארוכות עם סבי. זו נקודה מעניינת לציון משתי סיבות מרכזיות: ראשית, סבי נהרג כשסבתי היתה בת 30 ואילו היא זכתה לחיים ארוכים עד גיל 86. שנית, היא דיברה אתו בכל מקום, בכל שעה ובכל מצב. כשהיא דיברה אתו בשעות היום הרגילות, נהגנו בעיקר להתעלם. "היית מאמין שככה הנכדה שלנו דיברה אלי, משה?!" היתה פונה אליו במקום לנזוף בי ומגלגלת עיניים לאיזושהי נקודה בתקרה. אבל את השיחות המעניינות באמת ניהלה אתו מתוך שינה. דיונים שלמים במילים ברורות התנהלו ביניהם, ואנחנו נהגנו לעמוד מחוץ לחדר השינה שלה ולצותת. זה היה משעשע למדי, שעשוע שהפך לצחוק של ממש ברגע שהיתה מתעוררת ומכחישה שדיברה מתוך שינה. לא היה לה שום זיכרון מהשיחות האלה. העובדה הזו היתה עבורנו מטעם מיוחד שעשינו בו שימוש כמעט מתעלל, שהיא תמיד סלחה לנו עליו. ככה זה בין סבתות ונכדים. זו גם הסיבה שכשהתעוררנו לילה אחד לקול זעקותיה, לא התרגשנו יותר מדי. בעיקר רטנו שהיא שוב מפריעה לנו לישון. "גנב! אתה גנב! תתבייש לך! תתבייש!" זעקה וקפצה מהמיטה לכיוון החלון. אבי מיהר להרגיע אותה, אבל היא התעקשה שהיה גנב ושבגלל שצעקה עליו שיתבייש, הוא אכן בוש ונכלם, וברח. אבי שוטט אתה ברחבי הבית, הראה לה שאין איש ודבר לא חסר, אמר לה שזה כנראה היה חלום ואז השיב אותה למיטתה להמשיך לדבר עם מי שתרצה. ליתר ביטחון, סגר את דלת חדרה כדי שלא נתעורר שוב. כולנו חזרנו לישון. בבוקר, התברר שצרור המפתחות והארנק של אמי, חסרים. אכן היה גנב. "ואתה חשבת שאני ממציאה," רטנה כלפי אבי. "הגיע הזמן שתבין: מתוך שינה, אני מדברת אך ורק עם משה!" אתמול התפרסמה כתבה מקסימה ומרתקת בנושא באתר מכון דוידסון. תוך כדי קריאה, נזכרתי בסבתי דוברת-השינה ובחוויות שהתופעה הזו זיכתה אותנו בהן. תופעת הדיבור מתוך שינה עדיין מככבת, בקרב גדולים וקטנים כאחד. זה כנראה לא ישתנה, אבל דבר אחד ברור לי: גם אם נזעק מתוך ערנות מוחלטת, הגנבים כיום כבר ממש, אבל ממש, לא מתביישים.

"מזמן לא המלצת לנו על ספר טוב, אפילו לא הבאת איזו אגדה קצרה שנחשוב עליה," אמרה לי השבוע חברה. "זה יהיה אסקפיזם נהדר אם תעשי את זה," חייכה. לבקשתה, הרי לפניכם אגדה קצרה שתוביל גם להמלצה על ספר. כל אחת/ד מכן/ם מוזמנ/ת לקרוא ולהמשיל לאנשים ולסיטואציה המתאימים לה/ו. צפרדע הבחינה בעקרב טובע בנהר. "הצילי אותי," התחנן העקרב. "שאי אותי על גבך אל הגדה, ואודה לך מעומק ליבי!" "ומי ערב לי שכשנגיע לגדה, לא תעקוץ אותי?" שאלה הצפרדע בחשד. היא כבר הכירה את העקרב הזה, שבהזדמנויות שונות חברותיה שמו בו מבטחן ושילמו על כך מחיר כבד. "מה זאת אומרת? וכי אעקוץ את זו שבזכותה אני חי?" אמר העקרב תוך שהוא מפרפר וכמעט טובע. "כבר היית במצבים דומים, ואת מי שהאמינו בך שבת ועקצת," נרתעה הצפרדע. "הפעם זה יהיה אחרת, אני מבטיח!" בלע העקרב מים, וזעק, "הצילי, ולנצח אהיה חייב לך!" למראה העקרב ההולך ונחנק במים, לא יכלה הצפרדע עוד לעמוד מנגד. היא קפצה אל הנהר הגועש, נשאה את העקרב על גבה ושחתה אתו לחוף מבטחים. באותו רגע שהורידה אותו בגדה, הסתובב העקרב אל הצפרדע והכיש אותה. בנשימתה האחרונה, קראה: "אבל הבטחת!" ענה העקרב: "אני ממש מתנצל, אבל אין מה לעשות, זה פשוט הטבע שלי." "הפעם זה יהיה אחרת". אז זהו, שההיסטוריה מתריעה שכנראה שלא. הרחבה מדאיגה של קו המחשבה הזה תמצאו בספר "החנות למכשירי כתיבה בטהראן", של מרג'אן כמאלי, סופרת ממוצא איראני. מישהו זוכר שפעם, לא עד כדי כך מזמן, איראן היתה דמוקרטיה ליברלית, חילונית ומשגשגת? מפחיד לחשוב באיזו קלות ומהירות זה השתנה, למרות התנגדויות והפגנות קשות; לאיזו קיצוניות זה השתנה; ומה המחיר שהם עדיין מוסיפים ומשלמים על כך. הספר כתוב בשפה קולחת, וקל למצוא בו מארג הקבלות מטריד - ברמת הפרט והכלל, ברמת היחסים בין הגלוי לבין הנסתר, ברמת מעורבותם של אינטרסים ואג'נדות שונות, בין עבר לבין הווה, ובין השוני והדמיון שבין תרבויות רחוקות-כביכול. אני חוששת שאכזבתי אותך, חברתי היקרה: אסקפיזם, זה לא. למעשה, זה ההיפך הגמור. במצב הנוכחי, אני מתקשה למצוא אפשרויות של ברחנות, גם כשאני מנסה. אבל לפחות זה ייתן לך כמה שעות של קריאה על צרות של אחרים - וכל השוואה אחרת, נתונה לפרשנות הקורא/ת. בימים אלה, גם זה משהו.

מעולם לא היה צריך לעשות עלי שום מניפולציות כדי שאקרא. להיפך. במשפחה שלנו, הקריאה היתה משהו טבעי, כמו נשימה. כל כך טבעי, שאפילו כל מה שמתרחש סביבנו היום לא יכול להשכיח מתשומת הלב שלי את אירועי שבוע הספר, שהתחיל לפני כמאה שנה כיום אחד של חג וכבר מזמן הפך לחודש. לכבוד האירוע, זה הסיפור שלי שקשור בו: זה התחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשאשה בשם ברכה פלאי – לימים מייסדת הוצאת הספרים "מסדה" ודפוס פלאי, למי שזוכר שהיו כאלה פעם - יצאה מהספרייה הציבורית הקטנה שלה שבשדרות רוטשילד בתל אביב והציבה מולו דוכן. מעל הדוכן תלתה שלט "חג הספר העברי". על השולחן הניחה ספרים עבריים, והודיעה שלאורך כל אותו היום, היא מוכרת אותם בהנחה. היא עשתה זאת לבקשת גדוד מגיני השפה – קבוצה ששמה לעצמה למטרה להגן בכל כוחה על מנהיגותה של השפה העברית בארץ ישראל. הם היו זורקים ביצים על מי שלא דיבר עברית, פצצות צבע על זוגות נאהבים שהתחבקו ומלמלו "דברי כיבושין בשפת לועז", ציטוט מדויק, ועוד כהנה וכהנה. סבתא שלי מאד אהבה אותם ותמכה בהם ללא סייג, תוך שהיא מכנה אותם "שייגעצים" ומתעלמת מכך שזו מילה הבלתי-עברית בעליל. היא הצטרפה אליהם בשמחה, זרקה גם היא ביצים על עוברים ושבים ואהבה לספר כיצד יום אחד טיילה ברחוב ונתקלה בביאליק, שצעד להנאתו עם מכר כלשהו. הם היו שקועים בשיח קולח בשפה הרוסית. סבתי, "שייגעצית" בפני עצמה, נעמדה מול ביאליק ובלי שום היסוס או גבולות נזפה בו בקול, לעיניהם הנדהמות של העוברים ושבים. "דווקא בגלל שהוא ביאליק," נהגה לומר לי בטון רוטן, "שיידע לו. סדר צריך להיות פה. שידבר עברית כמו בן אדם!" ומכיוון שסדר צריך להיות פה, ומכיוון שברכה פלאי היתה קרובת משפחה ובת בית, ומכיוון שתרבות – בעיקר מוסיקה וספרות – היא המרכיב שממנו עשוי סדר, הרי שמאז ימי נעוריה של סבתי בתל אביב ועד היום הזה ממש, "ימי שבוע הספר" זורמים אצלנו בעורקים. רק אומרים לנו "שבוע הספר", וכבר אנחנו מתייצבים, ובכלל לא משנה לנו ש"שבוע הספר העברי" הפך לאחר מכן ל"חודש הספר העברי" ועכשיו מככב בעצם כל השנה. כל צמד מילים שמרמז על "חג ספר" יוצר אצלנו תגובת התייצבות אוטומטית. התנייה פבלובית. כשהייתי ילדה, הייתי מחכה לשבוע הזה כל השנה. בין השאר, זה היה שבוע שבו היו יוצאים לאור המון ספרים חדשים ומלהיבים שאפשר היה לרכוש אותם בהנחה משמעותית, שווה לכל כיס. הייתי אוספת לירה ללירה – כן, אני מהתקופה שבה עדיין התנהלנו עם לירות, מה קרה - מתכננת רשימת קניות מסודרת, מקבלת המלצות. לא שהספרים היו חסרים כל השנה, האמת שהם תמיד היו סביבנו בכמויות גדולות מכפי שיכולנו להכיל, אבל ההתרגשות של השבוע הזה היתה מיוחדת. הייתי קובעת עם חברות, היינו עולות על אוטובוס ונוסעות לתל אביב, ליריד הספרים שהתקיים בכיכר שאז עדיין קראו לה כיכר מלכי ישראל והאסוציאציות העיקריות שהיו כרוכות בה היו של פטישי פלסטיק ביום העצמאות ודוכני ספרים של שבוע הספר. הייתי מטיילת בין הדוכנים וממששת את הסחורה כמו היתה פירות טריים למאכל, מריחה את ריח הדפוס הטרי, מדפדפת בדפים הפריכים והחדשים, קוראת בכריכה האחורית, מחליפה כמה מילים עם המוכר או הסופר, ולאחר שיקול דעת זהיר וחישובים כאלה או אחרים, קונה. תמיד חזרתי הביתה עם ספרים לפי משקל. הייתי נוטלת קערה קטנה של בייגלע – אז עוד קראנו להם סתם "מקלות מלוחים", על "שטוחים" אף אחד עוד לא חשב – וכמה קוביות שוקולד מריר או פרה (שילוב מנצח עד היום), מתיישבת באיזו פינה שקטה בבית, ומתחילה לקרוא. כמו דברים רבים אחרים, גם "שבוע הספר" עבר שינויים. חלקם טובים, חלקם פחות. ההתנייה הפבלובית שלנו לרכישת ספרים, בלי קשר לזמן בשנה, נשארה. ורק דבר אחד ברור לי: "ארבע במאה", "שניים פלוס אחד" ועוד המצאות כאלה ואחרות לא היו עוברות אצל פלאי. מקסימום ההנחה שהיא עשתה היה 25%. היה לה כבוד לערכו של ספר. אחרי הכל, זה המרכיב חיוני שממנו עשויה תרבות. תרבות קובעת סדר, וסדר צריך להיות פה. שיהיה חג ספרים שמח. * לאלה שהתלוננו שמזמן לא המלצתי על ספר טוב לקריאה, הרי לכם - אמנם לא ספר עברי, אבל ספר שנון, מהנה ובהחלט שווה קריאה: "שיעורים בכימיה" של בוני גרמוס. קערת "שטוחים", קוביות שוקולד, לקרוא - ולהתענג.

קורח, אחד שיש לו רולקס על היד ומרצדס במוסך, ממורמר וכועס וטוען שהוא "ישראל השנייה" בעוד משה ואהרון "מתנשאים". מקופח, הוא אוסף קבוצה של מקופחים נוספים, ויחד הם יוצאים חוצץ כנגד הסדר הקיים. בתחילת הפרשה מוזכר איש בשם און בן פלת כאחד המתמרדים. זו הפעם היחידה שהוא מוזכר, ואז שמו לא נכלל ברשימת המתקהלים נגד משה ואהרן בפתח אוהל מועד. האגדה מספרת שהוא ניצל מבליעה אל בטן האדמה בזכות אשתו, שהבינה מראש לאן המרד הזה מתפתח. מה עשתה? כשבאו קורח וחבריו לקרוא לו, התיישבה בפתח וגילתה ראשה. קורח ועדתו נמנעו מלגשת, וכששבו וחזרו – עדיין נשארה לשבת שם, גלוית ראש. שוב הלכו, ושוב שבו. בסופו של דבר התייאשו והלכו למרוד בלעדיו. כך הצילה אשתו את חייו. צאו וראו לאן מגיעה האיוולת: קורח ועדתו היו יראי ה' מאד ונמנעו מלהתקרב למקום בו ישבה אשה גלוית ראש, שלא יחטאו בהרהור עבירה חלילה; אבל הם לא היססו להוציא דיבה רעה, לעורר מחלוקת ופלגנות ולנפנף ממרומי עושרם על שוויון נוח להם. שער וקול אשה, לא. הצתת תבערה של מחלוקת ומרד, כן. מי שמבקש להצית תבערה ומחלוקת, סופו שתבלע אותו האדמה. נתעכב רגע על תפקידה של האדמה. אנחנו קשורים לאדמה בעבותות. אנחנו פוסעים עליה, מפיקים מזון מרגביה, מציבים עליה את עצמנו ואת המבנים שאנו בונים, מדמיינים ומספרים סיפורים על המתרחש בתוכה, מקריבים למענה את חיינו וחייהם של אחרים, מניחים בה את עצמנו למנוחה האחרונה. אנחנו מאמינים ביציבותה, עד כדי כך שאנחנו גוזרים את שמנו משמה ומכנים אותה "אמא", זו שבתוך גופה אנו נוצרים, מתפתחים ויוצאים אל העולם, זו שהיא מקור ההזנה הראשון שלנו, זו שאנו מצפים שתתן את חייה-שלה על מנת לשמור על חיינו-אנו. היא גם זו שיודעת לזעום עד אימה, וכשהאדמה רועדת, מטלטלת ומתמוטטת תחתינו, הבגידה היא כה חזקה, תחושת האסון חריפה וצורבת כל כך עד שעולמנו כולו רועד ומיטלטל אתה, ונדמה ששום דבר כבר לא יכול להיות בטוח. עוצמת הקשר הזה מופיעה בכל התרבויות. בני שבט הקונסו בדרום אתיופיה מחזיקים ב"אבן השבעה", שמשתמשים בכוחותיה לפתרון סכסוכים. המואשם צריך להישבע על האבן שאם הוא דובר שקר, ייפגע מישהו או משהו הקרוב לליבו. אמונתם בשבועה על האבן, המייצגת את יציבות האדמה, כל כך חזקה, עד שאיש לא יעז להישבע לשווא. נערי השבט צריכים להרים את אבן ההשבעה הכבדה לגובה ראשם כדי להוכיח שהם ראויים להיחשב כבשלים לנישואין; בכמה מהמסגדים בעולם ניתן למצוא אבן שחורה שתפקידה להעיד אם אדם דובר אמת או שקר: מעמידים את הנבחן מספר צעדים לפני האבן ומכסים את עיניו. הוא צועד ומושיט את ידו קדימה: אם נגעה היד באבן - אות היא שהוא חף מפשע, אבל אם לא - סימן שהוא דובר שקר וחייב להתפלל ולכפר על חטאיו; מיתולוגיות שונות מציבות את ממלכת המתים בתוככי האדמה, ועוד לא אמרנו דבר על סלעים ואבנים למיניהם שמייחסים להם אנרגיה, כוחות, גלגול נשמות ואפילו קדושה. אחד הסיפורים המרתקים על הקשר אדם-אדמה עוסק בקדוש המוסלמי סידנא עלי שראה יום אחד ילדה בוכייה. כששאל לפשר בכייה, ענתה כי הלכה להביא חלב לאמה החולה ובדרך, כדה נפל, נשבר וכל החלב נשפך. כעת, שוכבת האם החולה וממתינה לחלב המבריא, אולם משפחתם ענייה ואין בידיהם להשיג עוד חלב. ריחם הקדוש על הילדה, וברחמיו נטל את רגבי האדמה שלתוכם נספג החלב והחל לסחוט אותם, עד שנעשה נס וכל טיפות החלב ניגרו מתוך גרגרי החול בחזרה אל הכד. כשנפטר הקדוש, כעסה עליו האדמה כל כך עד שסירבה להכיל את גופתו: בכל ערב היו טומנים את גופתו בקבר, ובכל בוקר היו מגלים שהאדמה הקיאה אותו מתוכה. מאז ועד היום נודדת גופתו של הקדוש סידנא עלי בעולם, מבלי למצוא לעצמה מנוחה. לשמים אינו יכול לעלות עד שלא תיקבר הגופה, והגופה לא יכולה להיקבר מפאת זעמה של האדמה; ואילו אצלנו, האדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח וכל עדתו. "כולם קדושים, לאף אחד אין זכות להתנשא," אומר קורח, ומתכוון - כולם זהים, ואף אחד אינו שונה מהאחר. כך, בהינף משפט אחד, מבטל קורח לא רק את הצורך אלא את עצם היכולת ללמוד, לצמוח ולהתפתח, להיות מודל לחיקוי לאחרים ולשאוף להיות כאלה. ומכיוון שהתורה כולה מתחילה דווקא בעקרון ההבחנה, הייחוד וההבדלה שעושה האל בין השמים לבין הארץ ולאחר מכן בין כל הפרטים האחרים, אפשר להסיק עד כמה נורא עונשו של קורח: מעתה, תשכון בתוככי האדמה, לא תוכל לשאוף לצאת מתחתיותיה, לעלות ולהתעלות אל יושבי מרום. הדרך למעלה - סגורה ואטומה. זה לא רק עונש של בליעה פיזית. זו בליעה של מהות. וגם זו נקודה למחשבה: כל כך נמאס לה מהסיפורים שלנו, לאדמה, שאנחנו עדיין מיטלטלים בין דרכים, זו המובילה אל הבליעה המוחלטת בתוכה, וזו המובילה אל ההקאה מתוכה. כך או כך, האדמה זועמת. ומתוך כל אלה, מנקרת נטילת האשמה הבודדה, הנואשת, של המשורר: "ראי, אדמה, כי היינו בזבזניים עד מאד" (טשרניחובסקי, 1938).