אין ספק שאחד הדברים שהכי משמחים אותי הוא שבכל פעם שאני חושבת על פרשות השבוע, שנה אחר שנה, אני מגלה בהן זוויות חדשות. ומה כבר ביקשנו, אם לא לגרות את החשיבה בכל פעם מחדש, למצוא הקשרים רלוונטיים, יצירתיים ו"טוויסטים" שמשאירים אותנו ערניים, חושבים, מתפתחים? זה העונג הצרוף שלהן. ומכיוון ששתי הפרשות האחרונות, "כי תצא" ו"כי תבוא" תמיד נראו לי מחוברות וקשורות זו בזו, הנה זה בא – מחשבות מוגשות בחום:
בפרשת "כי תצא", אותה קראנו בשבוע שעבר, מודגשת הדרישה לענוות המנהיג. מי ש"מנצח במלחמה", וכל אתגר שמנהיג עומד בפניו יכול להתאים לתיאור הזה, חייב בזהירות יתרה. העובדה שאנחנו על גג העולם, כל יכולים, במעמד בו מי יעז לומר לנו משהו, היא בדיוק הנקודה בה אנחנו מצווים להתאפק. לא להתנפל על מה שאנחנו רוצים ויכולים פשוט לקחת בכוח, אלא להיות צנועים, להרכין ראש ולהמתין, להתחשב, לראות ולהכיל את העובדה שמולנו ניצבת אשת המנוצח, מישהי חלשה יותר, שאין לה ברירה. למרות שהיא "אשה יפה" – מטפורה לכל "שלל נחשק" – המנצח חייב לכבד אותה. מעמדה של כח, יש דרך לנהוג במי שחלש יותר. לא משנה מי אתה, אפילו אם אתה דוד המלך בעצמו, אתה תיענש קשות על גזילת כבשת רש. אבל בשביל להיות עניו, נדרש הביטחון של מנהיג. לא לכל "מנצח" יש את זה.
והנה באה השבוע פרשת "כי תבוא" ומוכיחה לנו שזה לא מקרה בודד, יוצא דופן, אלא נובע מתוך תפיסה ערכית שלמה. אנחנו באים אל הארץ המובטחת, המקום שנכספנו אליו, שעבדנו קשה כדי להגיע אליו, אנחנו שוב על גג העולם, כל יכולים – וכל המעשים שאנחנו מצווים להם, כמו נועדו להזכיר לנו שנדרשת ענווה. הפרי הראשון, ניתן "לכהן אשר יהיה", כל כהן, לא חשוב ולא רלוונטי מי הוא. גם אם אנחנו לא אוהבים אותו, לא מסכימים אתו, גם אם אנחנו חזקים יותר. לכן אין לנו בחירה. ואת המזבח המפואר שאנחנו מבקשים לבנות? אותו נבנה דווקא על הר עיבל, הר הקללה, שלא יגבה ליבנו לחשוב שמותר לנו עכשיו לקחת לעצמנו את כל הברכות. גם זו דרישה לענווה ולצניעות. ניצחתם באתגרים שלכם? הצלחתם בעמלכם? בדיוק בגלל זה, תיזהרו כפליים. יוהרה, כוחנות, דריסה – לא אצלנו. המנהיגים שלנו צריכים להיות אחרים.
אולי זו רק החשיבה המוזרה שלי, אבל בחיבור קצת יוצא דופן מהמקובל, אפשר לשזור חוט לפיו הפרשות מבקשות להזהיר ולומר שמי שכוחנות חסרת ענווה מובילה אותו, קללת האשה היפה תרדוף אחריו גם אחרי שהוא יחשוב שהוא הגיע לארץ המובטחת, מהניצחון בקרב וכל הדרך עד להר עיבל.
ראו, הוזהרתם.
