רצינו - ואין זו אגדה

לאחר שנתיים של עבודה קשה, מתסכלת לעיתים, שכללה פתרון בעיות, קבלת החלטות, פרימת סיבוכים והתלהבות כאחד, ביום רביעי האחרון התכנסנו בעיר אופקים כדי לציין באופן חגיגי את הקמתה והתחלת פעילותה של המכינה הקדם צבאית הראשונה במדינת ישראל – "אופקים למדע". בערב מרגש במיוחד, שמחנו לחגוג עם השותפים שכל אחד מהם לא רק תמך אלא השקיע זמן, עבודה ומשאבים כדי שזה יקרה ושבלעדיהם לא היינו מצליחים להקים את המכינה: אלי עמדי, יוזם ומנהל המכינה, וירדן בן חורין, מנהל יחידת המצוינות המדעית הצעירה במכון דוידסון; נשיא מכון ויצמן, פרופ' דניאל זייפמן; ר' עיריית אופקים, איציק דנינו, והצוות שלו; מובילי האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, שעברו מהרמת גבה מופתעת ("אתם רוצים להקים מכינה קדם צבאית מדעית? מה הקשר בין מדע לבין מכינות?") בתחילת הדרך להתלהבות ושותפות מלאה ("כן יירבו!"); חברי הוועדים המנהלים של מכון דוידסון ושל עמותת "מנהיגות צעירה במדע", שהקמנו במיוחד לרגל הפרויקט הזה; אנשים מסורים מהעיר אופקים, עובדי מכון דוידסון, צוות המכינה, החניכים והמשפחות – כולם התכנסו בבית החם ומקבל האורחים כדי לברך ולאחל הצלחה בהמשך הדרך.

המכינה הזו, ראשונה ויחידה מסוגה בינתיים, הוקמה מתוך תפיסה וכמעשה של ציונות. היא המשך ישיר של חזון מייסדי המדינה – הרצל, דוד בן גוריון, חיים ויצמן ואחרים. אלה הדברים שאמרתי לנוכחים באותו ערב:

מי שמכיר אותי מעט לא יופתע שאני פותחת בציטוט:

"אחרי שלוש שנים של עבודה אתה יוצא לעולם, ספרי האהוב. כעת מתחילים ייסוריך. יהיה עליך לפלס דרכך במבוך של איבה וסילופים, כמו בתוך יער אפל. אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את ברכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות; כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום."(הרצל, אלטנוילנד).

הרצל מתייחס לספרו כאל ילד שהוא חינך ויוצא עתה אל העולם לפגוש את גורלו. כבכל מסע, הוא יפגוש בדרכו אויבים ויהיו לו ייסורים, ויהיה לו גם מזל לפגוש אנשים טובים, אתם הוא יחלום – ובעיקר, יהפוך את האגדה שרצה למעשה, את המעשה למציאות, את המציאות – לדוגמא ולמופת המנהיגים ומובילים את ההולכים אחריהם.

גם אנחנו מבקשים להיות חולמים כאלה, אנשים שהאגדה והמציאות צומחת מתוכם והופכת למודל חיקוי לפני המחנה. אלמלא היינו כאלה, לא היתה קמה מדינת ישראל, שבכל יום מוכיחה שחזון ומעשה כוללים יצירתיות מתלהבת המוכנה לעבודה קשה; לא היה מוקם מכון ויצמן, אחד ממכוני המחקר המובילים בעולם, שמבין שכדי לבנות חברה טובה יותר יש צורך להתחיל בחינוך בכלל ובחינוך מדעי בפרט - ושכחלק מהגשמת החלום הזה הקים את מכון דוידסון לחינוך מדעי; לא היו קמים יישובים כמו אופקים, המבקשת לצמוח ולהצמיח לעיתים עם ולעיתים למרות הזרם; ולא היתה קמה המכינה הקדם צבאית המדעית הראשונה בארץ, חלום של כמה משוגעים לדבר שכפר שלם נרתם כדי להביא להגשמתו.

בשנתיים וחצי שבהם אני מכהנת כמנכ"לית דוידסון, אני נוהגת לפגוש את העובדים ולשאול – מה החלום שלכם. בפגישה הראשונה שהיתה לי עם אלי עמדי, לפני כשנתיים, הוא סיפר לי שהחלום שלו ושל ירדן בן חורין הוא להקים מכינה קדם צבאית מדעית. אמרתי לו, בוא נמצא את הדרך לגרום לזה לקרות. מתוך אותו מזל שאלי דיבר עליו לפני כמה רגעים, כמה ימים א"כ שאל אותי פרופ' זייפמן אם יש לנו בדוידסון רעיון לתכנית בחינוך מדעי שאפשר לבנות יחד עם העיר אופקים. אף פעם לא הצטיינתי במתמטיקה, אבל במקרה הזה 1+1 התחברו לי בקלות. אמרתי לו שדווקא יש לנו – והשאר, היסטוריה.

אז מהו החיבור הזה שראינו לנגד עינינו, של מכינה קדם צבאית - דווקא מדעית?

המרכיב הראשון, הוא המדע. אחד ההישגים הכבירים ביותר של האנושות, בהיותו אחד המקורות המרכזיים ליצירת משמעות שהיא נקודת מפנה, לפרט ולחברה האנושית כולה. הרגע בו ארכימדס רץ לספר לחבר'ה על האמבטיה שהחכימה אותו וכתוצאה מכך את כולנו; הרגע בו לוונהוק הפנה את העדשות שליטש אל טיפת מים וגילה בתוכם עולם שלם וזעיר ששינה את התזונה, הבריאות, אורך ואיכות החיים שלנו; כל אלה ועוד יצרו נקודות מפנה אישיות ואנושיות כאחד, שההתפתחות של כולנו תלויה בהן.

המרכיב השני, שייך למנהיגות. כששואלים אנשים מהן החוויות המשמעותיות ביותר שהיו להם בחיים, הן בדרך כלל קשורות בדמויות מרכזיות שפגשנו ועוררו בנו התרגשות, התלהבות, רגשות שנשארים אתנו ותחושה של מסוגלות "להגיע לשמים". עפ"י רוב אלה לאו דווקא דמויות עליהן אנו לומדים או שומעים בתקשורת, אלא אנשים שהמפגש אתם הוא ישיר ובלתי אמצעי ושהופך להיות נקודת מפנה ושינוי, המשפיעים על הערכים ותפיסות העולם שלנו.

כשמחברים בין שני אלה, בין הזכות והחובה להיות מנהיג ובכך להיות מופת לאחרים, על מגוון הדעות והערכים והצרכים שלהם, לבין משמעויות המדע - החשיבה הביקורתית, הסקרנות, חדוות הגילוי והמוכנות להעז, מקבלים את המתכון הנדרש לקידומה של חברה מתקדמת, יוצרת, צודקת, סובלנית ודמוקרטית, שאנחנו כל כך, כל כך זקוקים לה בימים אלה. וכשמוסיפים לזה את חכמת חז"ל, שלימדו אותנו בפרקי אבות "לא עליך המלאכה לגמור, לא אתה בן חורין להבטל ממנה" – לא נוכל לקחת אחריות לפתור הכל, אבל לא נוכל להתעלם מחלקנו - מבינים את משמעותה של המכינה, שהיא חלק בלתי נפרד מהמשימה של כולנו כאזרחי המדינה הזו ליצור חברה טובה יותר. חניכים יקרים, הבחירה שלכם בנו היא צעד משמעותי בדרככם להיות חלק מהצלחתה של המשימה הזו, שבכל יום אנו עדים לחשיבות הגדלה של הצלחתה. זוהי זכות גדולה, וזו אחריות גדולה עוד יותר. אני מאמינה בכל אחד ואחת מכם, שיוכל לעמוד ואף להצטיין בה.

והיא תתאפשר בזכות עוד משהו: אופטימיות בלתי מעורערת, כי כאזרחים אנחנו לא רשאים להסתפק בלהתלונן על חצי הכוס הריקה, וכחולמים אנחנו לא יכולים להסתפק בלהתבונן בחצי הכוס המלאה, אלא להבין שביכולתנו ובמחויבותנו להוסיף ולמלא את הכוס.

במרחב למידה חדש שחנכנו במכון דוידסון ממש לפני שבוע, תלויה תמונה. נדמה לי שמה שרואים בה מתאים גם לסיטואציה הזו, וגם כמשנה סדורה להמשך– במכינה, בדוידסון ובכלל. בתמונה רואים את הרצל ואמרתו המפורסמת – "אם תרצו, אין זו אגדה".

לצדו, רואים את חיים ויצמן, העונה לו: "רצינו – ואין זו אגדה."

שיהיה לכולנו בהצלחה ולחיי המכינות שבדרך!