כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד

פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת בראשית: לתשומת לב האזרח גנץ


ציורים ופסלים מהמאה ה-14, לפני גירוש ספרד והתפשטות האינקוויזיציה, מתארים את היהודים כקבוצה שהמאפיין המרכזי שלה הוא רצון עז לרכוש ידע והשכלה, לעסוק ולהוביל בתחומי דעת מתקדמים – רפואה, אסטרונומיה, ספרות והנדסה. היינו ידועים כאנשי הספר, המדע והרוח, שמלכי העולם התייעצו עמם כשעמדו לצאת למסעות גילוי העולם, כשביקשו ידע ונקודת מבט פילוסופית מעמיקים וכשנזקקו למזור לחוליים ומכאוביהם. עד כדי כך, שהמלך פרננדו הראשון בפורטוגל כבל בשלשלאות את רופאו היהודי כדי שזה חלילה לא יסור ממיטת חוליו עד יום מותו ואף טרח להנציח זאת על קברו.

צמא להשכלה. הובלה של מדע ושל רוח. מתי שכחנו שזו המהות והמורשת המשמעותית שלנו?

ביום רביעי נפגשתי עם כמה בני נוער, לשיחה על החינוך בכלל והחינוך המדעי בפרט. ביקשתי לשמוע ישירות מהם את תפיסת עולמם, את התקוות והכוונות שלהם לעתיד, את האופן בו הם רואים את חייהם כצעירים במדינה. התרגשתי לשמוע עד כמה הם רהוטים, סקרנים, נבונים, בעלי רצון עז לעשות טוב ו"לבלוע" את העולם באופן שרק בני נוער מסוגלים, יודעים היטב למה הם זקוקים – ועד כמה הם מפוכחים ומבינים את המציאות בה הם חיים. הם מבקשים שנקשיב להם ונשתף אותם בתהליכים ובהחלטות שהם חלק מההווה והעתיד של כולנו. הם רוצים להשפיע, לשנות ולקדם את המציאות למקומות טובים יותר. הם משתמשים בכל האמצעים הטכנולוגיים והתקשורתיים המתקדמים העומדים לרשותם כדי לבחון, לחקור, להסיק מסקנות ולתכנן פתרונות, מאחוריהם עומדים אלפי בני נוער שהם עצמם טרחו לשאול ולהקשיב להם.

אבל כל פניותיהם אל גורמים ממלכתיים - שרים, עובדי ציבור ואנשי מקצוע במערכות החינוך בישראל - נתקלו בהתעלמות. "המערכת לא מקשיבה לנו ולדעתנו, רק מכתיבה לנו ועבורנו. אנחנו כבר לא מצפים מהמדינה לעשות משהו כדי לשפר את החינוך שלנו," אמרו לי בני הנוער האלה, שבגיל 15-16 בלבד כבר הבינו ש״הממלכה״ לא באמת סופרת אותם ואת דעתם. "אבל אנחנו לא מוותרים. זה העתיד שלנו, ולכן אנחנו מבקשים לעניין את כל האחרים, עמותות וארגונים שחשוב להם לשנות ולא רק להמשיך לתחזק מערכת שכבר מזמן לא רלוונטית לנו, כדי שהם יירתמו לעזור."

הקשבתי להם, והתביישתי. לרובנו אין זכות לחוש גאווה לנוכח החוכמה שלהם, כי הם כאלה למרות המערכות הציבוריות שאנחנו מנהלים, ולא בזכותן. אכזבנו אותם. לא השכלנו להאזין ולבנות חברה מצמיחה, המעודדת סובלנות ומגוון ובעיקר מציבה במרכז כתרה את החתירה להשכלה רחבה, סקרנות ומצוינות כערכים ולא כציון במבחן בינלאומי כלשהו. לא ידענו להעמיד לרשותם את המענים שהם מבקשים כדי שיוכלו להמשיך את המפעל המדהים הזה, שבמובנים אחרים אני כל כך גאה בו ושאין לנו מלבדו, שנקרא מדינת ישראל.

הנחמה היחידה שמצאתי היא התבונה, ההתלהבות והמסירות למטרה שניכרה בדבריהם וברצונם להוביל שינוי משמעותי. יש בכך תקווה. לא הם אלה שיצטרפו אלינו. אנחנו אלה שבענווה נבקש להצטרף אליהם.

ואז שבתי הביתה, והקשבתי לנאום שנשא בני גנץ עם קבלת המנדט להקמת ממשלה. זה היה נאום מדויק, נכון וראוי, שהוסיף משהו לאותה תקווה. יותר מכל דבר אחר, זה נאום שמבטיח לקיחת אחריות ומחויבות גדולים. כלפי כולנו, ובעיקר כלפי אותם נערים ונערות שבגיל הרבה יותר מדי צעיר כבר התייאשו מהמערכת הציבורית. את הייאוש הזה חייבים לתקן. דשדוש המערכות, הסחבת והבירוקרטיה הבלתי נסבלים, חוסר הסובלנות והכבוד, האלימות, הפערים הגדלים בין בני האדם החיים בישראל, וגרוע מכל - האדרת הבינוניות והבורות - כל אלה ועוד הובילו לייאוש הזה. עם קבלת המנדט, האזרח גנץ מבטיח לשנות את כל זה. לשוב ולהיות עם של ספר, השכלה, חתירה קדימה ביכולות מדעיות, טכנולוגיות ורוחניות ורדיפת שלם לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדלי עדה, מגזר, מגדר, דת, נטייה מינית, צבע עיניים או מספר נעליים.

וכמו לפתוח שער לתקווה הזו, השבוע אנחנו מתחילים שוב לקרוא את התורה מבראשית. השנה יותר מבעבר, יש בכך יותר מסמליות. יש בכך אמירה, שניתן וצריך לבחון שוב ושוב את הדברים, בכל פעם מחדש, להתחיל שוב, לשנות, להוסיף ולתקן. בבראשית, נבראו אדם וחווה. כל בני האדם וחווה.

זו משימה קשה וארוכה. יידרשו לה הרבה אומץ, הקשבה, תבונה וסבלנות. האזרח גנץ, אני מקווה שהנאום שנשאת יהפוך לחוזה המתורגם למפת דרכים לעתיד טוב יותר. למעננו, ובעיקר למענם.