פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: על הסליחה


הוא מצאצאי ה"קריפטו-יהודים", אנוסים שנאלצו להחביא את יהדותם מאימת האינקוויזיציה הפורטוגזית, שהיתה אכזרית וקשה אף מזו הספרדית וגם הקדימה אותה בזמן. שמו פאולו, הוא פרופסור להיסטוריה ולצד מחקריו על היהדות הנחבאת של פורטוגל הוא מדריך נלהב המגלה לעינינו את צפונות הסיפור היהודי של ליסבון. הוא המדריך הקריפטו-יהודי-פורטוגזי היחיד בעיר, אם לא במדינה כולה. בין השאר, הוא מספר לנו על סבתו הנוצרייה, שנהגה כמסורת אבותיה לפיה בשולחן האוכל בבית תמיד יהיו מגירות. בתוכן, נחו בקפידה ובדרך קבע מפת שולחן וחפיסת קלפים. במועד שנתי שהיה מקביל לערב פסח, היו עורכים סעודה משפחתית מיוחדת שבסיומה היו פורשים את המפה ועליה הקלפים – כל זאת, על בסיס ההסבר "כך נוהגים במשפחתנו" ותו לא. ההנחיה המשפחתית היתה שמדובר בארוחה מיוחדת ושאם מישהו לפתע דופק בדלת בעיצומה, יש להוריד מיד את כל הכלים והמזון, במקומם לפרוש את המפה והקלפים בזריזות ויעילות מירביים, ולהתחיל לשחק. המגירות בשולחן האוכל אפשרו להיות תמיד בהיכון. מחקר קצר הראה שמדובר באחת הדרכים בהן יהודים שנאנסו להמיר את דתם לנצרות המשיכו לקיים את ליל הסדר בהיחבא: כשאינקוויזיטורים דפקו בדלת בערב פסח, המשפחות נראו כמשחקות במשחקי הימורים, מנהג שהיה בלתי-יהודי בעליל ולכן הגן עליהם מפני האשמות. לדבריו, אמו – שהבינה בגיל צעיר ששורשיה יהודיים והתגיירה – עד היום לא מוכנה בשום פנים ואופן להכניס הביתה שולחן אוכל שאין בו מגירות. עדיף להיזהר מאשר להצטער.

מנהג אחר שהשתרש בקרב משפחות קריפטו-יהודיות נערך בכל ערב שבת: הופכים את פסל מריה וישו עם פניהם אל הקיר, יורדים למרתף ומדליקים שני נרות. ככל שעברו הדורות, צאצאי האנוסים לא זכרו ולא הבינו מדוע הם מקיימים את המנהגים האלה, אך המשיכו לעשות זאת מתוך אותו כבוד למסורת שהועברה מהורים לילדיהם.

במשך חמש שעות מרתקות, שמענו סיפורים מצמררים ומרגשים כאחד על תולדותיה של יהדות פורטוגל, שכללו סיפורים על נדודים, הישגים, יצירתיות הרואית וסבל בל יתואר. הסיפורים כללו שמות מוכרים רבים, מרבי יוסף קארו ואברבנאל דרך רבי אברהם זכות – אחד האסטרונומים החשובים בהיסטוריה האנושית, ושבלעדיו יתכן שקולומבוס לא היה יוצא בכלל למסעותיו – ותיאוריה הטוענת לקשר יהודי מסתורי של קולומבוס בעצמו. לצד הישגים ומצוינות יוצאי דופן, יהודי פורטוגל נרדפו ונטבחו באכזריות, עד שלמעשה נעלמו. רק במאה ה-19 החלו יהודים לשוב אליה, אבל זכר נוראות ההיסטוריה נותרו חקוקים בזיכרון עד כדי כך שב-2006, חמש מאות שנה לאחר טבח יהודי ליסבון, הקהילה היהודית המקומית הקטנה (כמה מאות בסך הכל) התקוממה כאשר ליסבון הכריזה על עצמה כעל "עיר הסובלנות". בתגובה, ממשלת פורטוגל הכירה בטבח, הקימה את "קיר הסובלנות" כדי להצהיר שהיא חורטת את הערך הזה על דיגלה ומולו הקימה אנדרטה לזכר הטבח, בו היא מתנצלת על הדרך בה נהגה באזרחיה היהודים, גם אם זה חמש מאות שנה מאוחר יותר.

ההיסטוריה היהודית מלאה סיפורים משיקים או דומים, שהתרחשו בקהילות יהודיות רבות בעולם. סיפורים קשים לא פחות קיימים גם בקרב עמים אחרים, בנסיבות וסיבות אחרות. השורה התחתונה שלהם היא אחת: בכל פעם שקהילה מסוימת לא יכולה להכיל קהילה אחרת, התוצאה קטלנית.

כיום יש בפורטוגל יותר ויותר קריפטו-יהודים המזהים את שורשיהם היהודיים. אבל ההתרגשות מסיפורים אלה מחמיצה כשלצדם מתרחש גם הסיפור הבא, אותו אנו שומעים יממה בלבד לפני כניסת יום הכיפורים, יום של חשבון נפש וסליחה: פאולו, שנולד להורים יהודיים, גדל וחי כל חייו כיהודי, חוקר לעומק את ההיסטוריה היהודית של האנוסים בכלל ושל יהדות פורטוגל בפרט, אינו יכול להתפלל או להצטרף למניין בבית הכנסת האורתודוקסי האחד שנותר בליסבון. הם אינם מכירים ביהדותו, מכיוון שהגיור של אמו לא נעשה בדיוק לפי הכללים הטכניים של היהדות האורתודוקסית. כך, במחי קיבעון עיוור ואיוולת, אנחנו מזלזלים במאות שנות מאבק הישרדות של זהות.

נכווינו מרותחין, ואנחנו לא נזהרים עם הצוננים: עם שנרדף ועונה בגלל היותו שונה, חייב להיזהר פי כמה מדחייה של אחרים עקב שונותם הדתית, העדתית או הלאומית. רגע אחרי יום הכיפורים, במהלכו התענינו בצום, התרנו נדרים, הבענו חרטה, ביקשנו סליחה, וכל זאת מתוך תקווה לשנה מלאה של חיים טובים יותר, ראוי לחשוב על כך. אפשר לצום עוד ימים רבים, אבל עד שלא נדע לקיים מצוות קבלת איש את רעהו, הסליחה תהיה כמו הקריפטו-יהודים: נחבאת עד להגעתם של ימים טובים וחכמים יותר.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד