לאחר ההגעה וההתיישבות בארץ, פרשת "כי תבוא" מצווה עלינו להביא לבית המקדש את הפרי הראשון. זה הפרי האמתי הראוי להיות סלב. הוא לא את הפרי היפה ביותר, המתוק ביותר, הבשל ביותר. הסלב הוא הראשון, זה שמייצג בשקיפות ובכנות את ההתגברות על הקשיים, ההתאקלמות, ההבטחה והתקווה לעתיד שהיו לאורך הדרך.
את התובנות האלה צריך להביא אל הכהן אשר יהיה באותו זמן. אין שום הגדרה לגבי מי הכהן הנדרש, מה תכונותיו, הייחוס המשפחתי המדויק שלו, למעשה לא ממש חשוב מי הוא יהיה. המנהיג הוא לא הסלב כאן. המעשים, ההשקעה ותוצאותיה הם המעניינים. זה מה שצריך לראות. המנהיג לא יכול להאפיל על העשייה עצמה. היא זו שחייבת להיות במרכז, שקופה ונראית לעין כל.
השקיפות מקבלת גבולותיו חריפים לא בהקשר של מנהיג מכהן, אלא בהקשר של אלה שהוא אמור לדאוג להם כשאנחנו מצווים לזכור שלצד פרי עמלנו, יש לראות את האנשים שאתנו שאינם ברי מזל כמונו. אלה שאין להם נחלה או עובדים שיעבדו אותה, החלשים והבלתי נראים שבקרבנו. כאן, השקיפות חייבת להיעצר. וכדי להדגיש זאת, מודגש שהגר, היתום והאלמנה יאכלו דווקא בשער, מקום שמבטיח שאף אחד לא יוכל להיכנס אל עצמו או לצאת למרחב, מבלי להבחין בהם. אם לא מצאנו גר ויתום ואלמנה שאוכלים בשערינו, זה לא בגלל שהם לא קיימים. זה בגלל שהתעלמנו מהם.
"ולכולם יהיה מקום," כתבה נעמי שמר. לגר, ליתום, לאלמנה. צריך רק להגדיר לכל אחד את המקום שיאפשר גם לאחרים להרגיש נח.
אין אנשים שקופים. יש רק אנשים שלא רואים.
