"כי תצא". לא "כי תצאו", אלא "כי תצא". גם אם יוצאים עם חברים-לדרך, עם עמיתים תומכים, שותפים לגורל, או עם הצבא הכי חזק בעולם – היציאה, כל יציאה, היא אישית ושייכת לכל אחד בפני עצמו. גם אם כולנו מבינים כמה חשוב לעשות זאת עם הרבה תמיכה וצידה הגונה לדרך ובעיקר לא לבד, כל אחד מאתנו קודם כל יוצא במו כף רגלו השמאלית או הימנית. האחריות על היציאה, היא אישית. ומרגע שמעשה היציאה נעשה, אי אפשר ולא נכון להתכחש לו, להתעלם ממנו או לנסות למחוק אותו. כל אחד מאתנו חייב לעמוד מול היציאה שלו ותוצאותיה, כפי שהוא, במלוא מערומיו, על הטוב, הכואב, הרע והיפה שבו. גם אם נדמה שהכל אבוד, גם אם זה משול להזזת הרים, גם אם זה לצאת נגד, לצאת למרות, לצאת כי אין ברירה.
אני לא יודעת מי יהיה ראש הממשלה הטוב ביותר, אבל אני יודעת מי אינו ראש ממשלה בכלל. אני גם יודעת שאף אחד לא נולד ראש ממשלה, ובטוחה מספיק ביכולותינו לאפשר למישהו אחר ללמוד את התפקיד.
בעיקר, אני יודעת מהם הערכים שלי, מי מייצג לפחות חלק נכבד מהם ובעיקר, מי לא מייצג אותם בשום פנים ואופן.
השבוע, כל אחד מאתנו נדרש לצאת. אני אצא לבחור בי, במה שמייצג אותי ואת ערכיי. תהיה התוצאה אשר תהיה, עצם מעשה ה"כי תצא" שלי יוודא שהקול שלי נמצא שם.
ככל שיותר יצאו, כך אולי נתקרב במעט להגשמת הבטחתו של ד"ר סוס: אם תצאו, תגיעו למקומות מופלאים.
