"וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ." (דברים, ח', י')
יש סיכוי שאם תשאלו את אלה המגדירים את עצמם כהארד-קור חילוניים מה עושים קודם, מברכים על המזון או אוכלים, הם יענו שקודם כל מברכים ואז אוכלים. זה הרי מה שרואים בסדרות ובסרטים מהוליווד, ולכן זה כנראה מה שמקובל. תוסיפו לזה את האמירה הפולנית הידועה: את אוכלת את מה שבישלת, אז תפסיקי להתלונן, ותקבלו חיזוק לכך שאי אפשר להתלונן אחרי שבישלנו משהו, אז פשוט תאכלו ותשתקו.
אז זהו, שלא. ביהדות, אנחנו קודם כל אוכלים את מה שבישלנו, ולא סתם אוכלים – אוכלים לשובע, ורק אז, מברכים על התוצאה. בגרסת פרשת השבוע, "עקב", הכוונה היא לברך על תוצאות טובות. אבל הפרשה לא לקחה בחשבון שחכמי חלם היו יהודים שכולם עלו באדיקות ארצה, ואף טרחו למלא בה מצוות פרו ורבו בשמחה ובששון. וכך, באופן שכנראה כבר אינו מפתיע, אנחנו מתלוננים על תוצאות מעשים שונים שאנחנו עצמנו בישלנו, ובכלל זה גירוש שגם אם יש בו צדק וטיעונים נכונים, הוא מבזה, פתטי ומכמיר לב.
לא, רובם לא מוחזרים למדינת-אם שבה נשקפת להם סכנת חיים. יש להם שם משפחות, לעיתים ילדים נוספים. הם ידעו היטב שהם פועלים נגד החוק במשך שנים. נכון שכך נהוג בכל מדינה מתוקנת כלפי מי שעוברים על חוקיה. נכון, חלקם מנצלים את ילדיהם באופן בלתי מוסרי, וחלקם נוהגים בדרכים שהן בבחינת "רצחתי את הורי, עכשיו תרחמו עלי שאני יתום". העובדה שהילדים נולדו פה, מדברים עברית, רוצים להתגייס ומרגישים הכי-בבית-בעולם היא טיעון שטחי מאד במקרה הטוב, והוא פותח פתח לבעיות רבות נוספות במקרה הרע.
אבל הטבח הראשי של התבשיל הזה, הוא המדינה עצמה, והיא לא יכולה להתעלם מחלקה ביצירתו. מדינה המתיימרת להיות בעלת מוסדות מוסדרים, כזו ששומרת ואוכפת את החוקים שהיא עצמה קובעת, היתה צריכה לפעול אחרת או לפחות להבין מה היא מבשלת מתוך חוסר פעולה, דחיינות ורשלנות לאורך שנים – ולהכין את "הברכה" המתאימה לתוצאה. מדינות אחרות – ארה"ב היא דוגמא ידועה – לא מחכות שבע, עשר ושתים עשרה שנה אחרי שילד נולד כדי להיזכר ולגרש אותו ואת אמו השוהים בהן באופן בלתי חוקי. כשאנשים נמצאים פה באופן בלתי חוקי לא שנתיים-שלוש אלא במשך למעלה מעשר ואף עשרים שנה (!!), אין להתפלא שבתקופה כזו נולדו להם ילדים שגדלו פה כבני המקום. כמו בתחומים אחרים, גם בתחום הזה, נכון היה שהמדינה תכיר בחלקה במצב שנוצר ותיטול עליו אחריות, תוך נקיטת פעולה דיפרנציאלית ומיידית, מבוססת קריטריונים ברורים, שיגדירו מי יחויב לשוב למדינתו, ומי יוכל להישאר, גם אם זו צפרדע שצריך לבלוע. לא בגלל שהילד שר שירי חנוכה ורוצה להתגייס לגולני, לא בגלל שהילדה שלא הוכרה כשהיא נולדה פה היא עכשיו כבר בת שתים עשרה והחברות הכי טובות שלה מחכות לחגיגה, אלא בגלל שזה המחיר הנכון מוסרית שמדינה תשלם על אוזלת יד ודשדוש מערכות כללי שנמשך שנים. אנחנו כבר משלמים מחירים כל כך כבדים על חוסר תפקוד של משרדי הממשלה בכל כך הרבה תחומים – בריאות, חינוך, רווחה, פנים, תחבורה, משפטים, כלכלה - שהמחיר הזה מזערי לידם.
אבל היי, לפחות לראש של אברי הגוף הלא מתפקד הזה יש אנגלית רהוטה.
