פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: חדוות המסע*


מסע הוא המעבר מתווך אחד לתווך אחר, שינוי של תפיסת הזמן, המרחב והתודעה. פרשת "מסעי" מספקת הזדמנות להתבונן קצת יותר לעומק על המושג.

היכולת לנווט במרחבי החיים העסיקה את בני האדם מהרגע שעמדו על דעתם. נקודות הציון המדויקות של המקום שבו אני נמצא, המקום שאליו אני רוצה להגיע והדרך היעילה והמצליחה ביותר להגיע לשם הן קריטיות ליכולתנו לספק לעצמנו מזון, מחסה ובטחון, להחליף ידע וסחורות בין תרבויות, לגלות עולמות חדשים ולספר עליהם, לחלום ולהגשים את חלומותינו.

אנחנו אוהבים לקרוא למסעות בשם "אודיסיאה", ולמקום אליו שואפים להגיע בשם "איתקה", שני מושגים המגיעים מ"האיליאדה והאודיסאה", שתי השירות האפיות הגדולות של הומרוס מהמאה ה-8 לפנה"ס, שהפכו להיות חלק מהקאנון הספרותי של תרבות המערב. האודיסיאה מתחילה עשר שנים אחרי מלחמת טרויה, כאשר אודיסאוס - שעל שמו נקראים מאז כל המסעות - יוצא בדרכו בחזרה הביתה, לאיתקה, שם ממתינה לו פנלופי. לא לחינם האלה המלווה את אודיסאוס היא אתנה, אלת החכמה. כי כל מסע מחייב חכמה. החכמה לראות את היופי והפיתוי והחכמה לעמוד בפניהם, החוכמה לבחור את הפניה הנכונה בכל צומת ולשאת איתנו את הצידה המתאימה, החוכמה לוותר על מה שכבר אינו נכון להמשך ולהשאירו מאחורינו, נוטלים עמנו רק את זיכרון היותו, והחוכמה ליטול ולשאת עמנו צידה חדשה שעמה נמשיך. החוכמה לעצור במקומות הנכונים, לשהות בהם וגם לעזבם - והחוכמה להתמודד עם כל הקשיים, ההתנגדויות שבדרך, מבלי להסתנוור מזוהר ההבטחות.

הקאנון התרבותי שלנו מלא סיפורי מסע, וכולם מתחילים בחזון, או חלום.

אלוהים מצווה על אברם - לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך למקום אשר אראך. ריבוי המילים המתארות את המקום אותו עוזבים יוצר מיקוד, "זום פנימה" אל נקודת מוצא מדויקת ומרכזית מאד: לך לך מארצך, לא סתם מארץ, אלא הארץ שלך, ולא סתם ארצך אלא מולדתך; ולא רק מהמולדת שלך, אלא מבית אביך. אני צריך לצאת מהמקום הכי מוכר, שבו אני יודע בדיוק מה מעמדי, איך מתייחסים אלי, מה מצפים ממני, ולכן מרגיש בו הכי נוח. כי יציאה למסע היא קודם כל יציאה מעצמי, מאזור הנוחות שלי, "אל הארץ אשר אראך" – ההתגלמות המושלמת של אי הודאות, הלא נודע.

דרוש חזון - זוהי איתקה. מאז האודיסאה, המושג "איתקה" הורחב מאד, הרחק מעבר למקום הגיאוגרפי, כלומר המרחב, ולתקופה היוונית הקלאסית, כלומר הזמן, ולמעשה אל הקשרים תרבותיים שהם הרבה מעבר להקשר התרבותי המופיעים באפוס.

"אם אתה יוצא בדרך לאיתקה," מתחיל המשורר היווני קונסטנטין קאוואפי בשירו "איתקה" את תיאורו של המסע האנושי, ובכך מוסיף את זכות הבחירה. גם כשיש חזון, ההחלטה לצאת למסע להגשמתו היא בידי הנוסע.

היציאה למסע דורשת צידה לדרך. מים ומזון שיכלכל את הגוף והנשמה, תרופות שיתמכו בבריאות, אמצעי בטיחות, אמצעים להעברת הזמן, בין אם מדובר בימים שקטים עד דממת מוות או ימים בהם צריך להתגבר על סערות המתנפצות אל הגוף והנשמה. כי איתקה המובטחת היא תמיד משאת נפש, כזו שיכולה להיות מושגת רק לאחר שנוכיח שאנחנו חותרים אליה בכל מאודנו, בשכבנו ובקומנו ובלכתנו בדרך, כנגד כל הסיכויים, אל מול האקראיות האכזרית, הלועגת-לעיתים של הגורל, הקם עלינו לעיתים להסיט אותנו מדרכנו. וכמו שהמסע מורכב, כך גם הצידה: מורכבת מעולמות תוכן שונים, ידע, הבנה וניסיון מצטברים שיעמדו לרשותנו בכל התחנות שבדרך.

הדרך עצמה תלויה, כמובן, במטרה. "באיזו דרך עלי ללכת?" שואלת אליס כשהיא מגיעה אל ארץ הפלאות, והחתול הצ'שרי מספק לה את התשובה הפשוטה, הישירה והברורה כל כך - תלוי לאן את רוצה להגיע. הוא לא אומר, בחרי בדרך הקלה ביותר; בנוחה ביותר או במהירה ביותר. הוא אומר, הדרך תלויה בתוצאה שאת מבקשת להשיג. כי יותר משאנו כובשים את המטרה, אנו חותרים אליה. וכשמבקשים להתקדם בחתירה, חייבים לפרוץ גבולות, להיות נכונים ללכת אל ארץ בלתי מוכרת: להיות האיש הכחול בסיפור על האיש הירוק. נפשו של "הנוסע" צריכה להיות נפש סקרנית, חסרת דעות קדומות ופחדים, שמסרבת להיכנע גם כשהיא נתקלת בבלתי מוכר, מוכה בסנוורי ההצלחה או בניסיון מר. סקרנותו החקרנית- אינטלקטואלית הטבעית של האדם היא הכוח המניע במסע, המגלה שאיפה חסרת פשרות לחוות וללמוד בלי קץ - ואת כל זאת, לעשות יד ביד עם עוד נוסעים, כמונו.

אודיסאוס עורר את זעם האלים כשלקח חלק במלחמת טרויה, וכעונש מסעו בחזרה לאיתקה יארך עשר שנים, שבמהלכן יעבור התמודדויות שונות ומשונות. אחת הקשות שבהן היא העובדה שבמשך מסעו בים, פעם אחר פעם, איתקה נגלית לעיניו אך משהוא קרב אליה - היא נעלמת. כך במשך עשר שנים. "בקש שיארך מסעך מאד" אומר קוואפיס, כי הדרך היא מטרה בפני עצמה, שהתמודדות נכונה אתה יוצרת את הנכסים המשמעותיים שנצבור.

יותר מכל, היכולת לצלוח את הדרך היא היכולת להתמודד עם שינוי. בספר "הנסיך הקטן", מדליק הפנסים - שמהירות הסיבוב של כוכבו הולכת ועולה - מוסיף להדליק ולכבות את הפנס כאילו דבר לא אירע, מצב הממרר את חייו. הצלחתו של מסע תלויה בגמישותם של הנוסעים, או כמו שלימד אותנו דארווין - ביכולתנו להתאים את עצמנו לתנאים משתנים.

לא מפתיע שאיתקה איננה רק משהו המצפה לנו בקצה הדרך, אלא כל מה שצברנו במהלכה. התוצאה, למעשה, היא שיר הלל לרוחו החופשית של האדם הניצבת מול שרירותיותו של העולם, ויכולה לו.

"שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן עשיר בכל מה שרכשת בדרך, לא תצפה שאיתקה תעניק לך עושר,"

אומר קאוואפי,

"איתקה העניקה לך מסע יפה,

אילמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך."

כל אחד מאתנו, בחייו שלו, הוא אודיסאוס, וחייו של כל אחד מאיתנו הם מסע אפי, שברצותנו יהפוך לשיר המבטא את רוחנו. ברי המזל שבינינו יידעו לכוון לאיתקה שלהם ולשרטט את מסעם בעדינות של צבעי מים, את המרחב, את הזמן - ואת ההלל שבשינוי.

לאן שלא נלך, שתמיד תהיה לנו איתקה מול העיניים.

* מתוך דברי פרידה לחברה שיצאה למסע


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד