הנוכל למנוע את עצמנו מההמון, ולהמשיך לקרוא לעצמנו מדענים? - את הדברים האלה שם המחזאי ברטולד ברכט בפיו של" גלילאו, במחזה "חייו של גלילאו". בכל פעם שאני נתקלת באמירה לפיה מי שעוסק במדע או בחינוך מדעי צריך להתמקד בידע מדעי או מתמטי בלבד, מבלי להביע דעה או עמדה הקשורה לערכים, מדיניות או התנהגות, אני נזכרת במשפט הזה. נזכרתי בו כמה פעמים השבוע, כשעסקנו בנושאים כמו הקשר בין מדע ומגדר, החשיבות של הנגשת מדע כבסיס לפיתוח חשיבה ביקורתית בקרב תלמידים בכל הגילאים, ובהשלכות המדעיות, הפסיכולוגיות והחברתיות של טיפולי המרה.
המדע הוא תחום דעת, כלומר – נוצר, מוגדר ומתפתח ע"י צמיחת העשייה, הידיעה וההבנה שלנו את העולם. העיסוק במדע אינו מסתכם באיסוף נתונים וממצאים שבונים את הידע הנדרש כדי לענות על שאלות בלבד. הוא בראש ובראשונה עוסק בחשיבה שלנו על השאלות האלה, על הדרכים השונות לפתרונן ועל הקשר בין פתרונות אלה לבין איכות ואורח חיינו. ככזה, הוא מתבסס על הפרשנויות, העמדות והערכים שהחשיבה שלנו צומחת מתוכן ומזינה אותן. שאלות כמו כיצד פועל העולם, ממה הוא מורכב, מה יחסי הגומלין הקיימים בו וכיצד אנחנו משפיעים ומושפעים מהסביבה הן שאלות שהתשובות עליהן משליכות על הצורך האנושי לענות על סקרנותנו ולבחון כיצד ניתן לטייב יחסי גומלין אלה להגברת יכולתנו לנוע, להשיג מזון, מחסה ובריאות. ברכט הבין את המשמעות הבסיסית הזו של המדע, שרבים נוטים להתעלם ממנה או להתכחש לה: המדע אינו ישות כלשהי הקיימת במנותק מאתנו. המדע אינו "הטבע", אלא הפיענוח, ההסבר והרתימה שלו לתועלתנו. במילים פשוטות: הטבע קיים. את המדע, יצר האדם. המדע אינו קיים ללא האדם – העולם ותופעותיו כן, המדע לא. ואחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותן נוכל "לא למנוע אותו מההמון", היא חינוך.
כאנשי חינוך מדעי, המקצוע שלנו מורכב, תרתי משמע. החינוך מתבסס על צמיחה והובלה של ערכים. אנחנו לא יכולים שלא לדון בערכים שלנו כבני אדם המבקשים לפעול בתוך העולם. אם נישאר ברמת עיסוק במשוואות, ממצאים ונתונים בלבד, נחטא לתפקידנו. אם לא נהיה מסוגלים להשמיע את קולנו, להכיל ולהוביל דיון על ערכים – אנושיים, מדעיים וחברתיים והחיבור ביניהם – לא נוכל לדון בקשרים הבלתי ניתנים לניתוק שבין התנהגותנו לבין סביבתנו על כל מרכיביה, הטבעיים והמלאכותיים כאחד. ובלי הקולות השונים של הדיון הזה, כמו שטען ברכט, לא נוכל לקרוא לעצמנו אנשי חינוך - מדעי או כל תחום אחר.
הזכות להשמיע קול היא בסיסית ושווה לכל נפש. מבין כל התובנות שניתן לקחת מפרשת השבוע, "פנחס", זו אחת המעניינות שבהן. היא תובנה הנובעת מפרשת בנות צלפחד, שבניגוד מוחלט למקובל משמיעות את קולן ודורשות לקבל הכרה. משה מכריז קבל עם ועדה שהתשובה לבקשתן לא נתונה בידי אדם, מנהיג דגול ככל שיהיה, אלא בידי אלוהים. בכך הוא מכריז באופן חד וברור: זו לא רק זכות– זו חובה, ואף אחד מאתנו אינו רשאי להיות פתור ממנה.
אבל כדי להבין ולהכיל את זה, צריך להיות אדם מסדר הגודל של משה רבנו.
הערת השועל: לא עוצרים אותי מלהשמיע את קולי, אבל אם יתנו לי לעשות את זה ממש בתוך הלול, שלא יתפלאו אחר כך שאין שם תרנגולות.
