אף פעם לא הבנתי אנשים שרוצים להישאר בכוח במקום בו לא מעריכים אותם, גם אם הם חושבים שהגישה כלפיהם מוטעית, כמו בני ישראל שמעדיפים לחזור למצרים מלצאת אל הלא-נודע; לא מבינה כאלה שנצמדים בכוח לקרנות המזבח של ארגון שאינו מעוניין בהם, או אנשים שבוחרים שוב ושוב את אותה מנהיגות מתעלמת, מתעמרת ונהנתנית על חשבונם (שוב בני ישראל. מי אמר שאנחנו לא אור לגויים). זו תפיסה גלותית, ומתבסס על ביטחון עצמי או היעדרו. כשילדים "עושים דווקא" אנחנו מצפים ממבוגר אחראי לחנך אותם, אבל כשמבוגר עושה זאת, זה פתטי.
בשביל כבוד, צריך לעבוד, ולעבוד קשה. חומש "במדבר" מדגים זאת היטב. הוא מתחיל במה שנראה כסדר וארגון מופתיים של מחנה בני ישראל במדבר, אבל ה"ניצחון" המאורגן הזה חומק כמעט מיד. ארבעים שנה ינדדו בני ישראל לפני שירוויחו את ההערכה המספקת הנדרשת כדי להיות ראויים לארץ המובטחת. ארבעים שנה של מריבות, התמרדויות, תככים וקרבות. ארבעים שנה של צעידה בחום הלוהט. שמש בעיניים, אבק ברגליים, קר בלילות. בורות ריקים בלי מים, רש"י שם בהם נחשים ועקרבים. פה ושם יימצאו פרח, צל, מים. הפתעת רעם השיטפון לצד רוח נושאת חול מסמא. כוחו של המדבר בתעתועיו, יודע כל מי ש"נדד" בו אי פעם.
לכל מי שמבקש שיבחרו בו, ראוי לזכור: אי אפשר לרכוש בכוח "ארץ מובטחת". ההליכה במדבר בונה את הכישורים, הניסיון והביטחון הנדרשים כדי לזכות בהגעה, אבל חשוב מכך - היא בונה את היכולת להרוויח אותה שוב בעת הצורך. אם לא בוחרים אותך, לך למקום אחר. מי שבטוח בעצמו, החשש הטבעי מיציאה אל הגלות לא יצמיד אותו בכוח אל קרנות המזבח ולא יבריח אותו אל עיר מקלט כזו או אחרת. במקומם, לזכותו עומד ביטחונו בכוחותיו ויכולותיו כדי לבנות מחדש דרכים והגשמה.
אם ייצא מזה טוב או לא, תלוי בנקודת המבט האישית, כמתואר היטב בסיפור הבא:
סוסו של איש אחד ברח.
אמר שכנו: איזו צרה!
אמר האיש: אולי.
למחרת, הסוס חזר עם סוס נוסף לצדו.
אמר השכן: איזו ברכה!
אמר האיש: אולי.
אחרי יומיים, בנו של האיש רכב על הסוס החדש, נפל ורגלו נשברה.
אמר השכן: איזו צרה!
אמר האיש: אולי.
ביום הבא, גייסו את כל נערי הכפר לצבא, מלבד את בנו של האיש, כי רגלו היתה שבורה.
אמר השכן: איזו ברכה!
אמר האיש: אולי...
ואידך זיל גמור.
