פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: החירות לשמוט


אם לפרשות היו סימנים, הסימן של פרשת "בהר" היה החירות. יותר מיציאת מצרים, שם עם אחד מסוים בתהליך מסוים וחד פעמי יצא לחופשי, פרשת "בהר" באה ומדגישה את החירות כערך שהוא זכות לכל, לעפר, לאדם ולמה שביניהם, בכל מקום ובאופן מתמשך, קצוב במניין השנים ותמידי. חירות לאדמה בשנת שמיטה, חירות לכל בשנת היובל. ביניהם, סדרת הנחיות כיצד לוודא שהחירות הזו יוצאת לפועל באופן שאינו אנרכיה מוחלטת או לחלופין ממשל הפוגע בחלשים ומחזק את החזקים. גם אם אפשר ואף רצוי לחלוק על חלק מפרטיו, מדובר במניפסט על משמעותם של חירות וכבוד אנושיים-אקולוגיים, שבסיסו הרעיוני ליברלי ומתקדם אפילו במונחים של היום. עד כדי כך, שזה מעורר חשד, שומו שמים, שזו פרשה שנכתבה על ידי ישראלים-שמאלנים-חלשים-ויפי נפש.

ועוד משהו: שבתון יהיה לארץ, כי אפילו היא מתעייפת מאתנו לעתים. האדם ואדמתו ייפרדו לזמן מה. קדנציה של שש שנים, הסתיימה. לוקחים פסק זמן ארוך לפני הקדנציה הבאה. זה עוזר להיכנס לפרופורציות. להיזכר ולהתבונן בעבר, להבין מה למדנו, מה משאירים מאחור, מה לוקחים לפעם הבאה, מה משנים. זה מאפשר להתכונן ולתכנן על בסיס מושכל, לבנות מחדש יחסי אמון וכבוד. "הארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" אומרת הפרשה בשם האל ומזכירה לנו שתחושת בעלות וצורך בניכוס הם נושאים מתחום היוהרה וההתנשאות, שלא רק הזהירות יפה להם, אלא בראש ובראשונה - הענווה. כמו בסיפור הבא:

שני אנשים רבו ביניהם על חלקת אדמה אחת. זה אומר שלי היא, וזה אומר שלי היא. הגיעה המריבה ביניהם לטונים צורמים במיוחד, הקיפה את משפחותיהם ושכניהם ועוררה פולמוס קשה. רגע לפני הטלת חרמות, החליטו ללכת לבורר. הקשיב הבורר היטב לטיעוניו של הראשון, האזין לעומק לטיעוניו של השני, רשם לפניו את דברי האחד, רשם לפניו את דברי השני. ואז, דרש הבורר משניהם כי ישתתקו.

עוד הם עומדים לפניו שקטים, השתטח הבורר על הארץ, הטה אוזנו לרגביה והאזין.

אחרי כמה דקות קם ממקומו, היטיב את בגדיו והסביר: החלטתי לשאול את האדמה עצמה למי משניכם היא שייכת.

פערו שני היריבים עיניהם ושאלו: ומה אמרה האדמה?

חייך הבורר וענה: האדמה השיבה, ששניכם שייכים לה.

ענווה. זו נובעת, בין השאר, מההבנה שלא רק שמותר לנו לקחת לפעמים פסק זמן מכל הדברים המאד-מאד-חשובים-וחיוניים שאנחנו עוסקים בהם, אלא גם שאותם דברים מאד-מאד-חשובים-וחיוניים ממשיכים וימשיכו להתקיים (ולעתים אפילו, רחמנא לצלן, לשגשג) - גם בלעדינו. "אין דבר בריא כשנת שבתון," כתב לפני שנים הרב שמואל אבידור הכהן. "יש חשיבות מיוחדת לשנת השבתון, מפני שבה מתבררים לאדם דברים יסודיים וחיוניים: העניינים מתנהלים גם בלעדיו. שום דבר אינו מתמוטט ואינו הולך לאיבוד בהיעדרו."

שנת השמיטה היא תזכורת מרתקת לרעיון הקשה הזה, לב-ליבו של הפחד האנושי שנולד ברגע שאכלנו מעץ הדעת: אנחנו נלך, והחיטה תצמח שוב.

אפשר להיבהל מהרעיון הזה, או שאפשר להתנחם בזכותו. הבחירה בידינו.

הערת השועל: זה לא נכון שאחרי שאתה מת, לא קורה דבר. קורה הרבה מאד, רק שזה קורה בלעדיך.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד