פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: צרעת הלשון


מילים לא אומרות מאום, אמר המשורר - וטעה. מילים אומרות הכל. יש להן כח עז. בכוחן לרומם את נפשנו, להשיב תחת כנפנו רוחות של השראה וגאווה, ובאותה מידה הן יכולות להפיל ולהעיף אותנו בהתרסקות אל הרצפה; והן מלוות במוזיקה, ההופכת אותן לפס קול מלווה של החיים: הן יכולות להיאמר בהתרוממות האוקטבות, כתרועות חצוצרה או כשירתה העדינה של ציפור, והן יכולות להיות מסוננות כנשיפת הנחש, מבטאות תלונה, לעג או רוע מעוררי קבס. חז"ל טענו שכח הדיבור הוא אחת התכונות הייחודיות שהוענקו לאדם. אבל סגנון הדיבור, היא בחירתו האקטיבית של כל אחד ואחת.

עוד אמרו חז"ל, כי הצרעת היא עונש על פגמים רוחניים באדם, ובעיקר עונש על לשון הרע עד כי המילה "מצורע" התפתחה כגלגול מתוך "מוציא לשון הרע". לשון הרע אינה דיבה, העוסקת באמירת שקרים, אלא חמישים אלף גוונים של הכפשה והדגשה חוזרת של פגמים, פערים ואכזבות.

חז"ל ידעו שלכל אחד מאתנו, ללא יוצא מהכלל, קורה לא אחת שהוא ממריא או נופל בדיבורו ובהתייחסותו לאחרים, ובכל זאת רובנו לא "מצורעים". לכן, ראוי לנסות לפרש את המפרשים. מתי "לשון הרע" עוברת גבול ונחשבת כ"צרעת".

בגרסה מעוררת החיוך שלה, לשון הרע מזכירה לי את דמותה של הפולנייה הנצחית. זו שיושבת ומתלוננת השכם והערב, וגם אם היא עושה זאת בדרך המנסה כביכול להחמיא ולהתחכם ("אוי, כמה טוב את נראית היום, החלפת מספרה?") כוונתה ברורה. זה נובע, בדרך כלל, מתוך חוסר ביטחון ופחד, שכשהם מוקצנים וטרחניים מעוררים בנו לא יותר מאשר גיחוך ורחמים. סנדרה שדה מגלמת את הדמות הזו בצורה כל כך משכנעת ב"סברי מרנן", שנדמה לי שכבר לא אוכל לראות אותה בשום דמות אחרת.

אבל בהקשר היומיומי יותר, אין בהתגלמות המושג "לשון הרע" שום דבר מצחיק. הוא מזכיר את לשונו של הנחש. זריזה, ארסית (ביולוגים, לא לקפוץ. זה לא שיעור באנטומיה, זו מטפורה. תזרמו אתי). בעיקר, זו לשון הנשלפת ונסוגה חליפות, ולמרות שלעתים היא מפתיעה, היא הנורמה. היא לשונו של אדם שרוחו קטנה.

כשהרוח קטנה, היא יכולה לגדול, להישאר קטנה או להיעלם.

אם היא משכילה לרתום אליה רוחות טובות אחרות, יחד הן גדלות לעשייה מעוררת השראה.

אם היא נעה במקומה בשקט, אפשר ליהנות מהבריזה הקלה שלה בעוד הנזק היחסי, מוכל.

אבל אם מקנן בה פחד-עד מפני ההיעלמות, הוא עלול להביא אותה ליצור סופה מכישה, פוגעת ומדבקת.

וזה מה שהופך אותה לצרעת הלשון. כשאדם שב ומכיש על פגמיו של האחר, כשאינו מסוגל לדבר בראש ובראשונה על הטוב שנמצא בחבריו, אדם כזה מגלה בכוח דיבורו את הפגמים שבתוכו.

טול קורה מבין עיניך, נכתב בתלמוד. אדם הקדמון גורש מגן עדן לא בגלל שאכל את התפוח, אלא בגלל שהאשים את האחרת במקום ליטול אחריות.

הביטו בהרגלי הדיבור של אדם, ותדעו מהי מידת הגובה של רוחו.

הבחירה אם לאפשר לרוח הקטנונית הזו להדביק אותנו בסופת-צרעת פוגענית או לגרש אותו מהגן, היא שלנו.

הערת השועל: תודה לפרופ' חיים הררי שהזכיר את האמירה המיוחסת לאיצ'ה ממבוש: אל תאבדו את הייאוש. עוד נצטרך אותו.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד