כל מי שנפשו חובבת במיוחד תלי-תילים של חוקים, דינים ופרטים של מותר ואסור, ישמח לשמוע שהשבוע אנו מתחילים לקרוא בספר "ויקרא". החומש הזה משופע בהם ויורד לפרטי הפרטים המדממים של כל קורבן, טומאה ושאר דברים הגורמים אפילו לקרניבורית ידועה כמוני להרהר בתוגה על האפשרות של טבעונות. ומכיוון שהשנה אנחנו מתחילים לקרוא את חוקי "ויקרא" בסיום שבוע המדע, השמחה כפולה – כי השנה ציינו יומולדת 150 לטבלה המחזורית, שכל כולה חגיגה של חוקיות. למי שלא נכח באחת החגיגות הגדולות שהיו לנו השבוע, הנה כמה הרהורי כפירה ששיתפתי בהם את מי שהיה מוכן לשמוע:
התברכתי בשתי סבתות מאד שונות. שתיהן נהגו לומר את המשפט "סדר שיהיה פה", אבל כל אחת עשתה זו בדרכה. האחת, ילידת רוסיה הצארית שעלתה לתל אביב המהבילה של שנות העשרים רק כדי לגלות שהנימוסים להם היתה רגילה תחת שלטון הצאר נשארו מאחור, נהגה לומר זאת בלשון ציווי, ומיד הייתה שולחת אותנו להגדיר תחומים, לחלק תפקידים, להבחין בין דברים ולשים אותם במקומם הנכון. כך, למשל, צנצנות הריבה היו מסודרות לפי העונה והשנה שבה בושלה הריבה. מדפים-מדפים של צנצנות מסודרות למשעי היו לה, מפגינות בעמידת הקשב את סדר השנים שחלפו: "משמש קיץ 66" עמד ליד "תות חורף 67" שניצב בגאון לצד "פובידל קיץ 68". ליתר בטחון היתה מלווה את עשיית הסדר בהנחיות כגון, "נו-נו, שכחת שמעיל לא זורקים על כסא אלא מקומו על המתלה ב-הול? " (הול בחולם, ותמיד הול, לעולם לא מסדרון פשוט) או "כמה פעמים אמרתי לך שהקערה הזו צריכה להיות על המדף האמצעי?" ועוד כהנה וכהנה חידות טריוויה שנימת הנזיפה שבהן הבהירה שאין היה שום צורך לענות עליהן אלא רק לפעול לפיהן. זו היתה הסבתא שלימדה אותנו לשחק שחמט והתאכזבה קשות כשסירבנו ללמוד לדבר רוסית.
סבתי השנייה, צברית קטנטונת ונחושה שלא היתה לה שום בעיה להסכים עם ז'בוטינסקי ובן גוריון כאחד ושאפילו העות'מנים וה"כלניות" הבריטיות חששו ממנה, השתמשה לשון בקשה. אצלה הריבות לא סומנו לפי שנים אלא סודרו לפי צבעים, כתום עז ליד אדום בוהק המוביל לסגול עמוק. ולמרות שהתוצאה היתה זהה, המשפט אצלה היה "תשימי בבקשה את הקערה על המדף האמצעי, כמו תמיד".
אבל אצל שתיהן היה ברור: סדר צריך להיות פה. באמצעות הסדר אנחנו עוזרים לעצמנו להבין את העולם, את מה שמתרחש בו ואת ההתנהלות שלנו בתוכו. בלי סדר, ריבת משמש משנת 67 תסתיר חלילה את ריבת התות משנת 65, ואז אנה אנו באים?
אז סדר שיהיה פה. השנה, כאמור, בחרנו לציין את שבוע המדע בסדר הזה, שאנחנו מנסים ליצור במבוך שאנו חיים בו. הסדר הזה הוא כולו שלנו, וכך קורה שאנחנו יוצרים הבחנה בין מתמטיקה לבין מוזיקה, בין פיזיקה לבין אמנות, בין היסטוריה לבין גיאולוגיה. המציאות, כמובן, אינה בנויה מהבחנות כאלה. המציאות היא מורכבת, מילה שכשמשתמשים בה במדע מתארת קשרים מסוגים שונים ובעלי עוצמות שונות, היוצרים מבנים שלמים ומארגים, וכן - לעיתים אפילו פלונטר שצריך להתיר, כי יש קו דק ומסוכן בין סדר והבדלה לבין בידול והפרדה. השלב שבו הבדלה, המבוססת על הרצון להבין ולהתנהל בעולם הופכת לבידול, המבוססת על חשדנות ופחד, הוא שלב שרק אנחנו יודעים להגדיר – ורק עילנו מוטלת האחריות להתיר ולהשיב את האיזון, ובעיקר הזהירות, שהיא חשובה ובולטת במיוחד בימים אלה.
כי סדר שצריך להיות פה הוא בסופו של דבר עניין של הגדרה, אנחנו אלה היוצרים תוויות– ואנחנו גם אלה שמחליטים כיצד להשתמש בהם, לטוב ולרע. מספרים על קיסינג'ר שאמר פעם לגולדה: אני קודם כל יצור אנוש, ואחרי זה גבר, ואחרי זה אמריקאי, ורק אחרי כן יהודי.
גולדה הביטה בו וענתה: זה בסדר גמור, אצלנו בעברית קוראים בכיוון הפוך.
על כך, שתי הסבתות שלי כאחת היו אומרות: ואידך זיל גמור.
