פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: מפלסות הדרכים


.ביקשו ממני השבוע לבחור אשה שמעוררת בי השראה,

התלבטתי לא מעט. ראשית, מכיוון שיש לא מעט אנשים – נשים וגברים כאחד – שהם מעוררי השראה בעיני. זה לא עניין של מגדר, זה עניין של התפתחות ערכים ויישומם לכדי דרך חיים.

ובכל זאת, ביקשו. ניסיתי לבחור.

הראשונות שחשבתי עליהן היו בתי ונכדותיי. נשים שמהרגע שנולדו, מעוררות בי השראה, יצירתיות וסקרנות. זכותן להתבונן אל עתיד המציע להן מגוון אפשרויות לבחור ולנווט מתוכם את חייהם, היא זכות חדשה יחסית. זכות זו מעוררת בי התרגשות והתלהבות המניעים אותי לעשות כל שביכולתי לוודא שדרכי חייהן יאפשרו להן לעשות את מה שהכי נכון להן, בלי כבלים או מעצורים זרים שלא הן בחרו לעצמן. אני יודעת בוודאות שזו לא התחושה שסבתי חשה כשהיא הייתה מתבוננת באמי, ושזו התחושה שהחלה להיות אפשרית לנשים כשהגיע תורה של אמי להתבונן בי. אני נרגשת מכך שאני יכולה להמשיך את פיתוחה של הלהבה הנשית הזו, שבאמצעותה אנו יכולות להפוך את העולם לקצת יותר טוב מזה שנולדנו אליו.

מתוך כך, נזכרתי גם בדברים שכתבה מישל אובמה באוטוביוגרפיה שלה. גם אשה, גם שחורה, גם גדלה בשכונת מצוקה בשיקגו. מתוך הסדקים האלה היא צמחה ופילסה עם בן זוגה את דרכם עד לבית הלבן, אותו מקום שהוא לטוב ולרע עמדת ההשפעה החזקה ביותר שבנמצא בעולם המערבי המודרני.

"אני לא בטוחה שאת ברמה של פרינסטון", אמרה לה היועצת בבית הספר התיכון על חלומה ללמוד באוניברסיטה היוקרתית. העלבון ובעיקר הזעם שהיא חשה כששמעה את השיפוט המהיר שהיה מבוסס על גיליון ציונים, בלי שום היכרות עם הנערה הצעירה שישבה מולה, היו רמיזה עבה וצורבת לכישלון זמן רב לפני שבכלל מנסים להצליח. וכישלון, כמו הצלחה, הם קודם כל הרגשה, רק אחר כך תוצאה ממשית. אצל נשים זו עדיין תחושה נפוצה יותר, אבל אנחנו לומדות להתמודד אתה. "פגשתי הרבה אנשים יוצאים מגדר הרגיל," אובמה מספרת. "זה מה שלמדתי: בכולם פקפקו. לחלקם עדיין יש קהלים שואגים בגודל אצטדיון של מבקרים ומתנגדים שיצעקו "אמרנו לכם" על כל צעד שגוי ומוטעה. הרעש לא נעלם, אבל האנשים המצליחים ביותר שאני מכירה מצאו דרך לחיות אתו, להישען על המאמינים בהם ולהמשיך קדימה בכל הכח לעבר יעדיהם."

את דרכה אל המטרה סללה באמצעות הקשבה ופיתוח של הקול האישי הפנימי, מיקוד, הישענות על העוצמות שבורכה בהן מבלי להתעלם מהחולשות או מהרצונות האישיים שלה לעומת מה שהחברה סביבה ניסתה להכתיב לה. כשהתקבלה לפרינסטון, חגגה עם משפחתה. "לא ניגשתי ליועצת הלימודים כדי לומר לה שטעתה...בסופו של דבר, לא הייתי צריכה להוכיח לה שום דבר. הוכחתי רק לעצמי."

זו גם אחת התכונות שקסמו לה באיש בעל השם המוזר שיהפוך לבן זוגה לחיים. "יש משהו מעצים מאד באדם שמבחינתו ההזדמנויות העומדות בפניו הן אינסופיות, והוא לא מבזבז זמן או אנרגיה בתהייה אם הן יאזלו אי פעם..." ברק האמין ונתן אמון במקומות שאחרים לא עשו זאת. "אל תדאגי", אמר כששינויים עמדו לחול בחייהם. ". את יכולה לעשות את זה. אנחנו נמצא דרך".

נמצא את הדרך. אנחנו מפלסות אותה, כשהיא מתוקה וכשהיא מרה, כשהיא ברורה וכשהיא עמומה. בספרה הנפלא "אילן גדל בברוקלין"*, כותבת בטי סמית את התיאור הבא:

"באשר נפל הזרע, שם נבט וגדל האילן, החותר לשאת ראשו השמימה. גדל היה במגרשי אחסנה ומתוך ערימות אשפה מוזנחות, והיה האילן היחיד הגדל אף מתוך משטחי מלט."

לפלס דרך, למרות הכל. המציאות עדיין מוכיחה שעבודה רבה עוד לפנינו. המחיר עדיין גבוה, שינויים רבים ולא פשוטים עדיין נדרשים. לצד כל זאת, מותר גם להכיר בכך שיותר מאי פעם בעבר, נשים יכולות לשאת ראשן לשמים – ולהגיע. אנחנו יכולות לעשות את זה. אנחנו נמצא את הדרך.

  • הספר נכתב ב-1943, תורגם לעברית ב-1946 ע"י לאה זגגי, ויצא לאור בהוצאת ספרים נ.טברסקי. מומלץ מאד!!


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד