פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: מוסר השכל, לא מה שחשבתם


איסלנד בפברואר. החורף כאן קשה, מאתגר ואכזרי. בין אורות צפון מרקדים בשמי הלילה לבין מערות קרח מרהיבות ביום, בעיצומה של סופת שלגים מקפיאה ומול פלאי טבע מרתקים ביופיים, התבוננתי

סביבי וראיתי שמי ששורד בתנאים האלה הוא בעיקר אחד מהשלושה:

- צמודי הקרקע: טחבים, חזזיות, עשבים נמוכים. אלה שהתרגלו שלא להרים ראש לשום מקום ופשוט מנמיכים את עולמם ומחכים עד שיעברו רוח, שלג וזעם. מרוב הרגל, גם אחרי שהוא עובר הם לא מעזים להרים ראש.

- בעלי כנף משני סוגים עיקריים: אלה שמאד אוהבים את הקור, כמו שחפים ארקטיים שמעופפים מקצה עולם ועד קצהו ורואים בכל מקום את ביתם, או אלה שבורחים כשהתנאים קשים מדי, מחפשים נחמה במקום אחר ואז מעופפים בחזרה באלגנטיות כשמתאים להם.

- ובני אדם. אותו יצור חי שיודע לעצב ולשנות את סביבתו ואת עצמו כדי לשרוד במקומות ובתנאים שהוא בכלל לא אמור להיות בהם.

היכולת האנושית הזו תמיד מעוררת בי התפעלות. רק לפני מאתיים אף שנה יצאנו מהסוואנה, מתנאים שלא יכולים להיות שונים יותר מהתנאים הקיצוניים של החורף באיסלנד, וכבר אנחנו פה. בממדים אבולוציוניים, זה כמעט פסיכי. זה נראה ככה:

מתחת לפני הקרקע הכל רוחש ומבעבע, מים חמים מקפצים מתוך בורות פעורים בין סלעי בזלת המוקפים קרח ושלג, מדי פעם ניתן להבחין באדים מתרוממים אל על. השמים הפכפכים ובתוך דקות עוברים משמש בהירה לעננים סמיכים המגבילים את הראות, מלווים גשם או שלג או שניהם. הרוח היא סיפור בפני עצמו, שאם צריך לתאר אותו במילה אחת, המילה היא הצלפה, ובשתי מילים – הצלפה כואבת. אין כאן צמחים עתירי תרמילים או פרי שניתן ללקט, אין כמעט בעלי חיים שניתן לצוד. כדי לדוג, צריך לצאת לאוקיינוס שהגלים בו נקראים בפי המקומיים "חוטפים". תחשבו לבד למה.

ובתוך כל זה, אנחנו. בפחות ממאתיים אלף שנה, למדנו לבנות לעצמנו בתים עמידים לכל התנאים האלה, לחמם אותם באמצעות המים הגיאותרמיים, שבזכותם גם המקלחת היא אחת החמות והטובות שאפשר להשיג בעולם ושאנחנו מתפנקים בהם במרחצאות חמים שכולם חיצוניים ומשכרי חושים מול כל הלבן-הלבן הזה. החימום הזה משמש גם בחממות שבהם מגדלים כאן יצורים חיים נוספים שלא אמורים להיות פה, כמו עגבניות, מלפפונים ופלפל ובמבנים שבהם מגדלים כבשים, פרות וסוסים. אמצעים נוספים, כמו אניות ומטוסים, מאפשרים לנו ליהנות ממזון ומשקאות המיוצרים ומגיעים מכל קצוות העולם. את המעבר ממקום למקום באי אנחנו עושים באמצעות כלי רכב חזקים ומותאמים לשטח, שבתוכם גם אנחנו מצוידים היטב בשכבות ביגוד בלתי חדירות למים. כדי שלא להחליק על הקרח אנחנו מלבישים קרסים מיוחדים על סוליות הנעליים. בשנים האחרונות, עם העלייה הגוברת במודעות לכל נושא הקיימות, איסלנד היא גם אחד המקומות הכי "ירוקים" ובריאים בעולם. וכל זה, מעשי ידינו להתפאר. תחושת ההתפעלות הזו מהיכולת האנושית נמשכת בדרך כלל עד שאני מקשיבה לחדשות. אז אני נזכרת באמרה המפורסמת של צ'ארלס מ. שולץ: "אני מאד אוהב את האנושות, אלה בני האדם שאיני יכול לסבול".

התנאים הקיצוניים הולידו משהו נוסף: שלל סיפורים מוזרים שהאיסלנדים אוהבים לספר, דרך מקובלת להעברת הזמן כשסערה רגילה תוקעת אותם בבית. המדריך שלנו, בחור צעיר עם חוש הומור עצמי מפותח, סיפר לנו את הסיפור הבא – במילים אלה, לא נגעתי:

בחווה אחת היתה פעם פרה שקראו לה בוקטלה, והיא הלכה לאיבוד. נער החווה היה גם הנער הכי טיפש באזור אבל זה לא פרט שקשור לסיפור ובכל זאת תמיד חייבים לציין אותו. נער החווה הזה נשלח להחזיר אותה הביתה. הוא חיפש וחיפש וקרא שוב ושוב בשמה, בוקטלה, בוקטלה, עד שראה שהיא כלואה בתוך בור עמוק. ליד הבור חיו כמה טרולים. הוא ראה שהם ישנים, חילץ את הפרה מהבור והתחיל לברוח אתה, אבל אז הטרולית ובתה התעוררו והתחילו לרדוף אחריו. נער החווה לא ידע מה לעשות אז הוא שאל את הפרה – בוקטלה, מה עושים? הפרה ענה לו – קח שערה מזנבי והנח אותה על השלג. כך עשה, ובמקום שהונחה השערה החל לזרום נהר גדול ועמוק שהפריד בין הנער והפרה לבין הטרולית ובתה. הנער והפרה המשיכו לרוץ, והטרולית ציוותה על בתה לחזור אל ביתם ולהביא את השור שלהם, שבא ושתה את כל המים מהנהר. המרדף המשיך, וכששוב התקרבו הנער שוב שאל את בוקטלה מה עושים. שוב אמרה לו ליטול שערה מזנבה ולהניח בשלג. הפעם צמחה שם חומת אש. כמובן שהטרולית שוב קראה לשור, והפעם הוא כיבה את האש בנשיפה של כל המים ששתה לפני כן מהנהר. שוב המשיך המרדף, ובפעם השלישית שהונחה השערה בשלג צמח רכס הרים גבוהים. הפעם הטרולית הלכה והביאה מקדחה גדולה, קדחה מנהרה דרך ההרים ומרוב התלהבות נדחפה מהר לתוך פתח המנהרה עוד לפני שזו היתה רחבה מספיק, היא נתקעה במנהרה והן לא יכלו להמשיך במרדף. מוסר השכל – אין. אנחנו פשוט אוהבים לספר סיפורים מוזרים בלי שום כוונה נוספת. וגם מצא חן בעינינו להגיד שוב ושוב את השם המוזר הזה, בוקטלה. זה מספיק לנו.

ולמה אנחנו לא רואים בימינו טרולים ואלפים? פשוט מאד - כשאלוהים בא לבקר את אדם וחווה, הם הראו לו רק את הילדים הנקיים שלהם. הטרולים והאלפים לא התרחצו והיו מלוכלכים, ולכן אדם וחווה התביישו והחביאו אותם. מאז ועד היום הם "הילדים המוחבאים", ואנחנו לא רואים אותם. ברור?

לזה קוראים, מודעות עצמית גבוהה.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד