בא, אומר אלוהים למשה.
בא אל פרעה. אני שב ומזהיר אותך שזה עומד להיות אירוע קשה, הוא מוסיף. שלוש המכות האחרונות הן קשות מכל הקודמות, האחרונה קשה מכל. אני אחראי לכל ההיבטים של הטרגדיה הזו, והיא רק הולכת להחריף.
ובפתיח של כל זה, אלוהים לא אומר למשה, אני המוביל ואתה תבוא אחריי.
הוא גם לא אומר לו, לך ואני תמיד אהיה מאחוריך.
הוא אומר לו רק מילה אחת: בא.
התמונה הראשונה שעולה מול עיני כשמישהו אומר בא היא ידו המושטת. תן ידך בידי, ובא. ביחד. אנחנו יוצאים עכשיו לדרך משותפת, אני לא שולח אותך לבדך. בא, משמעו שידינו שלובות, הטוב שבי מצטרף לטוב שבך, העוצמה שבי מצטרפת לעוצמה שבך, החולשה שלי מתמזגת בחולשה שלך. ככה זה כשיש שניים, מסתבר זה תמיד פעמיים. כשאנחנו יחד זו לא יכולה להיות שיירה של ייאוש, כי ההליכה המשותפת יוצרת הכלה ויכולת כאחד. היא הנחמה והגשמת החלומות בעת ובעונה אחת. היא גם העוצמה שבוויתור וביכולת להתפשר, לזוז לעיתים הצידה, לאפשר.
כך קורה שלא לבדו ניצב משה בפני פרעה. האיש החזק בעולם העתיק, לעומת זאת, נשאר בודד, אפילו עבדיו מסננים מאחורי גבו שהוא מביא לאובדנם. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותם הוא שהם לא חיו בדמוקרטיה שמאפשרת להם לבחור אחרת, אבל זה כבר נושא נפרד.
מספרים על חוני המעגל שכשהתעורר לאחר שבעים שנות שינה, הבין שהוא כבר לא מכיר את העולם ואת האנשים ומנהגיהם, ואלה כבר לא מכירים אותו. הוא הרגיש כה גלמוד, עד שאמר – או חברותא, או מיתותא. ומכיוון שלא מצא חברותא, קם ונטל את חייו.
לא היה מי שיאמר לו, בא.
הרבה טקסטים יפהפיים נכתבו על הרעיון הזה, של ההליכה יחד. סיפור הפסיעות בחול הוא אחד הידועים שבהם. כך גם שירו של רומי, "בוא". את שניהם כבר הבאתי כאן (מצ"ב בהמשך למי שזקוק לתזכורת). שיר נוסף של רומי, העוסק אף הוא במשמעות השיתוף האנושי, הוא "אהבה" - גם הוא מצ"ב.
בשורה התחתונה, במילים אלה או אחרות, הרעיון הוא אותו רעיון. כמו שאמר יוסי בנאי: כל חיי לא שרתי אלא שיר אחד ולא אהבתי יותר מאשה אחת, גם אם זה לא תמיד היה אותו השיר וזו לא תמיד היתה אותה האשה.
ובלקח הפרשה שלנו: כשהולכים יחד, אפשר להתגבר אפילו על פרעה.
אהבה/ג'לאל-א-דין רומי
העז לרכוב על אוכפה של אהבה פשוטה
העז לקרוא שיר משובש בדרך הנכונה.
עכשיו,
כשמקומך מצאת בבטחה,
למד:
האהבה שלך אינה זרה לך.
האהבה שלך, ואין להתכחש,
זה כל מה שאתה,
כל מה שיש.
פסיעות בחול / סיפור עממי
איש אחד חלם שהוא ואלוהיו פסעו בחוף. בעודם פוסעים, אלוהים פנה ואמר לאיש: הבט בשמים, בני, וראה את כל אירועי חייך. נשא האיש עיניו וראה בשמים, כמו בסרט נע, תמונות-תמונות של כל אירועי חייו. האיש הבחין גם שלצד התמונות מופיעים שני זוגות של פסיעות בחול: זוג פסיעות אחד – של האיש עצמו, וזוג נוסף – של אלוהים, המלווה אותו לאורך חייו.
ואז, האיש שם לב לכך שבכל פעם שמופיעה בשמים תמונה מאירוע שהיה עבורו קשה במיוחד, אירוע מלא כאב, צער, געגוע חריף ובכי, לצד אותה תמונה קשה מופיע רק זוג פסיעות אחד.
האיש התעצב מאד אל ליבו, פנה אל אלוהיו הפוסע לצדו ושאל אותו: אלוהי, הבט-נא בתמונות ובפסיעות המלוות אותן. אני לא מבין: כיצד זה יתכן שדווקא בימים הכי קשים שלי, בזמנים שבהם נזקקתי לך יותר מכל, דווקא בימים אלה נטשת אותי ולא פסעת לצדי?!
הביט אותו אלוהים באיש בחיבה וענה: בני, אלה הם הזמנים שבהם נשאתי אותך על כפיי.
בוא/ ג'לאל א-דין רומי
בוא, בוא,
היה מי שתהיה –
נווד,
עובד האלוהים,
אוהב העזיבה –
אין זה משנה .
לא שיירת ייאוש היא שיירתנו.
בוא,
גם אם הפרת את נדריך
אלפי פעמים.
בוא, בוא עוד פעם,
בוא.
