פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: דרוש סיפור


אני לא חושבת שמישהו יופתע לקרוא שאחת מדמויות המפתח בחיי היה וולט דיסני. מגיל שנתיים ואילך, פעם בשבוע, הייתי מתארחת אצלו. העובדה שזה נעשה דרך מסך של טלוויזיה ממש לא שינתה את העובדה שהיה ברור לי שהוא מדבר אלי באופן אישי, כמו אל שאר האורחים שהיו סביבו. בעיני, האורחים בתכנית שלו היו הכי מגניבים: הדמויות המצוירות מהסרטים שלו היו מנהלים אתו שיחות שלמות, פרטים מתוך תופעות טבע היו מקבלים פתאום קול, יצורים חיים מעניינים היו חושפים את סודותיהם והכל התחבר לשלל סיפורים מעניינים. ביקור בדיסנילנד היה משהו שהכרחתי את הורי לבצע אחת לשלושה חודשים – כבר אז היתה לי חיבה, כנראה, לדברים שקורים אחת לרבעון. הסרטים, הסדרות, מועדון מיקי מאוס – כל אלה היו עולם קסום שלא התעייפתי ממנו עד היום. את הסרט מרי פופינס אני מכירה בע"פ מכל הכיוונים, הציטוטים ואפשרויות השירה והציטוט, כולל היכולת לומר סופרקליפראג'ליסטיקאקספיאלדושס בזריזות שלא נפגמה מאז גיליתי אותה בגיל ארבע. לכן מובן שכששמעתי שיוצא סרט המשך, הודעתי שאני חייבת להתייצב בקולנוע בערב הבכורה.

כלומר, אתמול.

ומכיוון שאני גרופי בלתי נלאית של דיסני ומורשתו, הרי התוצאות - בלי ספויילרים:

ראשית, הסרט חמוד למדי. הוא עדכני, טכנולוגי במידה הנכונה, המוזיקה מצוינת, יש אפילו סיכוי שעם הזמן שניים או שלושה מהשירים יישארו בזיכרון הקולקטיבי. השחקנים עשו עבודה מצוינת, אמילי בלאנט היא מרי פופינס ישנה-חדשה, בדיוק במינון הנכון. האזכורים לסיפור ולשירים הישנים והאהובים מסרט המקור ניתנים גם הם במידה נכונה ורגישה, המזינה בדיוק נמרץ את מנת הנוסטלגיה המתבקשת, בלי להגזים מדי. יש כמה סצנות יפהפיות שכל אחת מהן היא הומאז' מושלם למשהו מהסרט המקורי: סצנה נפלאה שהיא המקבילה לסצנת הקפיצה לציור הגיר (ברור שיש שם פינגווינים, אלא מה), בו אמילי בלאנט מבצעת שיר שיש בו הרבה פחות סוכר של מטפלת והרבה יותר תבלין חריף של נערת קברט; סצנה מצחיקה ונפלאה שבה מריל סטריפ המדהימה גונבת את ההצגה כבת הדוד של מרי, קרבה הגיונית כשמה שקורה אתה מתכתב ישירות עם מה שקרה בסרט המקורי עם הדוד אלברט; סצנה המצדיעה בכבוד לריקוד מנקי הארובות הזכור לטוב - הפעם הם מדליקי פנסים; וכמה הופעות אורח שרק שרוטי-מרי-פופינס בגילי וכמוני יכולים להתרגש מהן, כמו כמה שניות שבהן זיהיתי את קארן דוטריס, ששיחקה את ג'יין בסרט המקורי, חולפת על פני הבית בצ'רי טרי ליין.

ובכל זאת, בסוף הסרט, הרגשתי החמצה. מכל האמור לעיל ברור שזו לא היתה בעיה של ציפייה גבוהה מדי. זו גם לא בעיה של נוסטלגיה – הנוסטלגיה קיבלה מענה מושלם.

הבעיה היא בסיפור.

כלומר, בעיקר בהיעדרו. ניסיתי להבין מה היה חסר לי אמש. מדוע הקסם של הסרט המקורי מצליח לרגש אותי גם היום, ומדוע הסרט החדש לא הצליח אפילו להתקרב. התשובה היחידה שמצאתי היא שבשורה התחתונה, לפני שמוסיפים את השירים והריקודים והפירוטכניקה ואפילו המשחק, צריך סיפור טוב. בסרט המקורי, יש סיפור משכנע שהמוקד שלו הוא יחסי הורים-ילדים. זה עובד כי הסיפור הוא בראש ובראשונה מרגש, אמין, מעורר הזדהות והוא חסר גיל, גיאוגרפיה או תקופה. יש בו רגש וחמלה, וגם קריצה סרקסטית כלפי המגוחך בעולם המבוגרים לעומת הילדים – במקרה הזה, אבא שמדבר על המשפחה האנגלית המושלמת אבל לא רואה מה קורה מתחת לאף שלו עם ילדיו, אמא שעסוקה בשינוי מעמד האשה אבל ברגע שבעלה מביט בה מתיישבת ככלבלב צייתן – ומרי פופינס האחת והיחידה, זו שבאה להחזיר לכולם את הפרופורציות בחיים, להזכיר לכולם מה חשוב באמת. זו מרי פופינס.

הסיפור החדש פשוט לא עובד. היחסים בין הדמויות אינם מתפתחים למשהו שאפשר להתחבר אליו, חלקם נרמזים ואינם מתפתחים כלל. לא מדובר ברצף סיפורי נהיר היוצר ציפייה אלא באוסף סצנות שכל אחת יכולה לעמוד בפני עצמה. המוקד של כל הצרות אינו יחסי אנוש, אלא כסף. יש איש רע שמנסה לגזול הכל מהמשפחה, אבל הדמות שלו - כמו של כל שאר חלקי הסיפור - כל כך רדודה שזה לא משכנע, וברגע שיש כסף, הכל נפתר. ואז זה נגמר בסצנת סיום קצת מביכה שלמרות הופעת אורח חביבה של אנג'לה לנסברי, אפשר היה גם בלעדיה.

אז כן, דווקא בזכות הנוסטלגיה - ולא בזכות עצמו - הסרט חמוד ובסך הכל אפילו מעורר חיוך והנאה פה ושם.

אבל מרי פופינס, הוא לא.


כל הזכויות שמורות @ ליאת בן דוד