בנאום ההכתרה שלו ב-1994, אמר נלסון מנדלה את הדברים הבאים:
"כל אחד מאתנו שואל את עצמו: מי אני אוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר. למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?..."
לא מזמן, הקשבתי לפאנל מומחים שעסקו בשאלה הבאה: כיצד נזהה שמשהו, העומד לפנינו, הוא יצירת מופת? כל המומחים בפאנל היו אנשים יצירתיים מאד, בעלי הישגים מרשימים בתחומם והכרה בינלאומית רחבה. לאכזבתי, כל מה שהיה להם לומר היה תשובות צפויות ונעדרות השראה, הניתנות לסיכום במשפט היבשושי "יצירת מופת גורמת להתרוממות רוח, כי יש בה רלוונטיות נצחית." אבל המשפט שחזר על עצמו, שתמיד מצליח לקומם אותי מחדש, היה "יצירת מופת גורמת לי להבין עד כמה אני קטן וחסר חשיבות". כשאחד הדוברים (כל הדוברים היו חילוניים למהדרין) לקח את האמירה הזו צעד אחד נוסף ואמר ״יצירת מופת היא יצירה שגורמת לי להאמין באלוהים״, כבר לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצחוק.
כי אם יש משהו שיצירת מופת – שכולה תוצאה של יצירתיות ועשייה אנושיים לגמרי – גורמת לי להאמין בו, זה דווקא בבני אדם. ביכולות היפות, הטובות ומעוררות ההשראה של המין האנושי הכל כך מורכב, קשה ומיוחד הזה. בשנה הקרובה, נציין 150 שנה ליצירת מופת כזו, שהיא תוצר חשיבה של אדם, שלא רק הבין את המורכבות של היסודות בטבע, אלא ידע כיצד לארגן אותה במבנה לוגי יפהפה וגאוני בדמות הטבלה המחזורית: דימיטרי איוונוביץ מנדלייב. הטבלה המחזורית של היסודות היא יצירה נשגבת, בהיותה ביטוי לשילוב היפהפה של הטבע ויכולותיו יוצאות הדופן של האדם – אותה יכולת להתבונן ולהבין עליה כתבתי כאן לא מעט בעבר. אם להשתמש בהגדרה של אותו פאנל מומחים, הטבלה המחזורית בהחלט גורמת לי "להתרוממות רוח" באופן עוצר נשימה.
מה שהיא לא עושה, זה ליצור אצלי הרגשה "קטנה וחסרת חשיבות". להיפך. אני כנראה אופטימית חסרת תקנה בהקשר הזה, כי זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. לפני 4 שנים בדיוק עמדתי על סיפונה של אוניה באוקיינוס הדרומי. רב החובל קרא לי להתבונן במכ"ם. למרות שהתבוננתי היטב, לאחר כמה דקות נאלצתי להודות שאני לא מבחינה בדבר. המכ"ם היה ריק לחלוטין. רב החובל צהל: "נכון! בטווח הנראה לטכנולוגיה, אין בסביבה הרחבה שום אנשים אחרים, אנחנו לגמרי לבד באוקיינוס הענק הזה!" ואז הוא עצר, התבונן בי בהשתוממות ואמר: "בדרך כלל אנשים אומרים לי שזה גורם להם להרגיש קטנים...אבל את מחייכת. למה?"
אכן חייכתי. "אנחנו עומדים בתוך קליפת מתכת שיצרנו לעצמנו, שטים בסביבה מימית בטמפרטורה קפואה, מצוידים בדברים שהמצאנו שעוזרים לנו לדעת בדיוק היכן אנו נמצאים ולאן מועדות פנינו. כל מה שיש סביבנו זה המון מים ויצורים שחיים בהם. חם ונעים לנו, יש לי ספל שוקו חם ביד, בעוד כמה דקות נאכל ארוחת ערב עשירה ונלך לישון במיטה חמה ויבשה, ואם תהיה בעיה, הסיכויים שנדע לטפל בה, גבוהים למדי. כשתראה לי עוד יצור חי שיודע לעשות דברים כאלה, אצדיע לו. בינתיים, אני מחייכת."
אז לא, אין לי את הגן הזה שגורם להרגשה של "קטנות חסרת חשיבות". יצירות מופת – במדעים, באמנויות, בטכנולוגיה, בפילוסופיה ובכל שאר תחומי העשייה האנושיים - גורמות לי להרגיש ענקית ומלאת תקווה, שמחה ואופטימיות. אבל מכיוון שאני נוטה להסכים עם מנדלה בכך שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא להיות כאלה, יש דבר אחד עליו אני מוכנה להסכים: לאחרונה, אני זקוקה להתבוננות מעוררת-התקווה הזו ביכולות האדם יותר מאשר בתקופות אחרות.
